הדמעות של אמא אדמה

פרק עשר - לוף

אזהרה: ישנו קטע מיני אחד במהלך הפרק.

את המראה שנגלה לעיניה של ליליאן, היא לא רצתה לזכור, וידעה שיהיה לה קשה לשכוח.

על המיטה, שכבה אישה ערומה, לא סתם אישה, מרדית'. רגליה היו פשוקות לרווחה, ראשה היה זרוק לאחור, גופה לא הפסיק לנוע, היא גנחה וצווחה וצחקקה, ועל פניה הייתה הבעה משונה, חייתית כמעט, מעורפלת.

כאשר ליליאן נכנסה, מרדית' קפאה, עיניה התמקדו, ורק אז הבחינה ליליאן בראש שחור השער, שנע בין רגליה של מרדית', לפני שהייתה לה שהות להרהר בעניין, הראש התרוממם, ומולה נראה פרצופה המשועשע של טאליה, וכל פלג גופה העליון, העירום.

שתיהן הביטו בה, מרדית', בהלם. טאליה, בשעשוע, ואף אחת מהן לא טרחה להתכסות.

"שלום ליליאן, ערב טוב. כמו שאת רואה, אנחנו קצת עסוקות, זה דחוף?" שברה טאליה את השתיקה בגיחוך.

ליליאן הסמיקה עד עמקי נשמתה, היא הייתה בטוחה שאין בגופה חלק חיוור אחד כעת. הדם זרם ללחייה, המחשבות רצו והתנגשו זו בזו בראשה, היה זה נס מבחינתה, כשהיא הצליחה לגמגם משהו בסגנון. "לא, אני מצטערת, אני... טוב, תהנו. וסליחה, ולילה טוב."

היא טרקה את הדלת, ורצה, עדיין אדומה, אל הסיפון.

בדרכה לסיפון היא נתקלה ביותר חברות צוות משיכלה לספור, בשלב מסוים כבר הפסיקה להתנצל ופשוט רצה. כשהספינה רעדה וליליאן פתאום נתקלה באדם עם כנפיים, היא לא ידעה מה לחשוב.

הוא היה גבוהה ממנה, לפחות בראש. שיערו הכתום היה סתור, מבולגן ובלט לאור הירח המלא. עיניו החומות היו מלאות בעייפות, תווי פניו הצעירים העגולים המודאגים היו ברורים כמו ציור מדויק, וגופו החסון והכל כך יותר גדול ממנה, רעד.
הוא רכן קדימה, הניח את שתי ידיו ולפחות חצי ממשקל גופו איתן, על כתפיה של ליליאן. הסתכל בעיניה, לחש:
"אני צריך את טאליה."
והתמוטט על רצפת הסיפון.

רק כשהוא נפל, היא שמה לב לדממה שעטפה אותם, כל נשות הצוות שהיו על הסיפון הסתכלו עליו ועליה, מבולבלות למראה. מופתעות לא פחות ממנה.
נור היא זו שיצאה ראשונה מההלם.
"שמעתן מה לוף אמר, קדימה.
לין לכי לקרוא לטאליה. רוז, לכי להביא מים. טאי, רדי ותביאי מזרון. לונה לכי איתה ותביאי שמיכה, הוא קר כמו המים באגמים של הרי הצפון."
וכמו בבוקר של אותו היום ממש, התחיל המחול הקבוצתי הזה. הפעם בניצוחה של נור. וכמו בבוקר, ליליאן מצאה את עצמה נרגעת ומופתעת, פחות מבולבלת, אבל קצת אבודה.
"ליליאן מותק, תוכלי בבקשה להביא לי קערה עם מים חמים ומגבת? זה נמצא במטבח למטה."

כשעלתה ליליאן עם הדברים טאליה ומרדית' כבר היו גם כן על הסיפון, ולוף כבר היה שכוב על מזרון ומכוסה בשמיכה. טאליה רכנה ולידו והביטה בפניו בהבעה מודאגת, נור טבלה את המגבת במים שליליאן הביאה, סחטה אותה, והעבירה אותה הלוך ושוב על פניו ועל פלג גופו העליון. ליליאן תהתה עד כמה זה שגרתי, ואם היא היחידה שמבולבלת. אבל היא זיההתה הבעות שנות של תמיהה על כמה מן הפרצופים של נשות הצוות, ונותר לה רק להניח שאלו שלא נראות מופתעות הן הוותיקות יותר על הסיפון. נור לדוגמא, נראתה בעיקר מודאגת ומרדית' לא הפסיקה להביט לשמיים, כאילו היא מצפה שאחריו יגיעו עוד.