הדמעות של אמא אדמה

פרק שלוש - התאום

לוטאן שנא את אחיו. הוא יצא איתו מאותה רחם, כמעט באותו זמן, היה זה בלתי נמנע שהוא ישנא אדם שנגזר עליו לבלות איתו כל כך הרבה זמן. בייחוד עקב העובדה שאביהם הלך והזקין מיום ליום, וכולם ידעו שלידת תאומים זה אסון לכתר, היו לזה חוקים ברורים, נוקשים, ואכזריים.

המיילדת של מקרה כזה מוצאת להורג, שלא ידעו מי נולד ראשון, והאם, אם היא לא איבדה הכרה רק מעצם ההבנה שהיא ילדה תאומים, מקבלת סם הרדמה באופן מיידי. כשהאב מת והאם מתה, או שהם פורשים מניהול הממלכה, ומגיע תורו של יורש העצר לעלות, נערך קרב, עד המוות, בין שני התאומים, המנצח - מוכתר. המפסיד - מת.

הוא ידע שקיטאן מציג הצגה מצוינת: הילד המוצלח, זה שטוב בהכל, יורש העצר המושלם. הוא ידע שכולם מצפים שקיטאן יהיה זה שינצח בדו קרב הסופי, אבל לוטאן ידע שלא. כל חייו התאמן לוטאן בדו קרב, הוא למד כל מה שיכל, קרא ספרים, התאמן בכל כלי הנשק, ללא כלי נשק, כל יום. הוא חיפש את גדולי המאסטרים, ולמד מהם, עד שניצח אותם. למרות שלמעשה, הוא לא רצה להיות מלך, בכלל לא. אבל הוא גם לא רצה למות, והוא ידע, שכל עוד יהיה לו בשביל מה לחיות, הוא לא ייתן לעצמו להפסיד.

הייתה זו שעת ערב מאוחרת, הרוח הקרה ליטפה את עלי העצים אשר כוסו זה מכבר בשכבת הכפור הלילית האופיינית לפידאה, ארץ ששכנה קרוב להפליא לביצות הצפון וכל אזור הפרא. לוטאן היה אמור להיות בתפילת ערב מסוג זה או אחר אבל הרכיבה הייתה ארוכה יותר משחשב, הוא הלך לאורוות, קיווה למצוא שם את טים הזקן, שאמר שלהתפלל ולשיר לקרפדות אלו שני דברים שונים עם אותה תועלת, אבל הלילה טים לא הגיע. אולי הוא השתכר והלך לשיר לקרפדות, בשביל ההומור.

לאחר שהניח לנער האורווה לקחת את הסוס לתא הגיע שליח מבוהל בריצה מתוך הארמון, שניצב בראש הגבעה.

"אדוני, המלכה מחפשת אותך." השליח נשף את המילים יותר מאשר אמר אותן.

"תודה, היא בחדרה?"

"לא, היא נמצאת עם המלך." לוטאן הרגיש את רעד הסלידה שעבר בעצמותיו למשמע אזכור אביו.

"אם כך אני כבר אגיע, אין צורך שתרוץ להודיע להם." אמר ועלה אל שערי הארמון.

בדרך כלל לוטאן שנא את הארמון, כל הפאר והגנים והזהב, ונרות הלילה אשר נראו למרחקים, היו מיותרים בעיניו. אבל בשעה שהלך לפגוש את אביו ואת אמו, הוא לא יכל להימנע מלחפש כל היסח דעת, משהו שיאפשר לו לברוח, ולא לחזור. הוא היה מוותר על הכתר ובורח אילו היה הדבר תלוי בו, אך בפידאיה, נסיך נולך נסיך ונשאר כזה, הדבר היחיד ששחרר אותך מגורלך, הוא המוות, כמו שקבעו האלים: "גורלו של אדם הוא האתגר המרכזי בחייו, כמו שנולד, כך ייקבר, וכמו שחי, כך ימות". זו הסיבה שאדם אשר נולד איכר יחשב לפושע דת אם יהפוך פתאום לאציל, פשע דת הוא פשע חמור, והשופטים שלו אינם רחמנים. לוטאן שנא את ארצו, שנא אותה על ההתחסדות הדתית, על חוסר החופש, על הכלא שלו, אשר פשוטי עם קראו לו ארמון ובני מלוכה נאלצו לקרוא לו בית.