הדמעות של אמא אדמה

פרק שבע - פושעי דת

אזהרה: הפרק מכיל קטעים מיניים, שתיית אלכוהול, וקטעים אלימים.

"שני הגברים העומדים על במה זו, הינם פושעים, פושעים מהסוג הגרוע ביותר, פושעי דת."
הקהל שתק. מילותיו של הכהן הצעיר נחתו כמו מהלומות פטיש נפחים על חרב מתחשלת. נשמעות ללא כל הפרעה בכיכר העתיקה של קאדאן, בירת פידאה. הקור של החורף ההולך וקרב ליטף את פניהם של כל העומדים, מאות ילדים, גברים ונשים. הם הביטו בהשתאות ובפחד בזוועות שעמדו להיעשות על הבמה הזו, במה שספגה דם ודמעות, של רבים מתושבי הממלכה, במשך שנים על גבי שנים. משפחת המלוכה עמדה על המרפסת, מאחורי במת העץ הבנויה היטב, תומכת גם ללא מילים, במה שנעשה למרגלותיה. 

"שני הגברים שעומדים לפניכם, קשרו קשר אינטימי זה עם זה, ואף התעלסו!" זעק הכהן, והושיט את ידיו לשמיים, אחוז טירוף. הקהל החל להתעורר, קריאות גנאי נשלחו, קללות וגידופים נזרקו לאוויר.

לוטאן עמד בשורה הראשונה והביט בשני הגברים, הם היו ערומים כמו ביום היולדם, איבריהם הידדלו בריפיון. הם לא הסתירו את גופם החבול והפצוע, לא היה להם איך, והם לא ניסו. כל שעשו היה להביט זה בזה, לא בקהל ולא בכהן, רק אחד בשני. הם אהבו, הוא ידע זאת, הוא הכיר את המבטים הללו טוב מידי. לוטאן הרגיש את ההזדהות שורפת אותו מבפנים, והישיר מבט מתריס לאביו על המרפסת. הוא סירב לעמוד עם בני משפחתו מעל לבמה ביום שכזה. ראשית, לא הסכים עם מילה ממה שנאמר. שנית, שנא את העובדה, שבני המלוכה מעולם לא נדרשו להביט בעיניהם של האנשים אותם הרגו. ושלישית, ידע שהיום זה זוג הגברים הזרים האלו, אבל ביום אחר, עם קצת פחות מזל, אלו יכולים להיות הוא וג'וני באותה המידה.

"רק גבר ואשה, שביצעו טקס נישואין כדת וכדין, רשאים להתעלס, כפי שכולכם יודעים היטב." אמר הכהן, והחווה בידיו אל הקהל, שהריע בהסכמה. 

"גבר וגבר. סטייה, ללא ספק, קללה משמים! ומה יחשבו הילדים? ומה יחשבו עלינו האלים עצמם?!" הזדעק הכהן בשנית. ולוטאן הביט בו בבוז וסלידה מלאה, הוא זכר כיצד התנשף הכהן באוורות לפני מספר ימים, איך הוא גנח את שמו של הסייס הראשי, בשעה שזה בעל אותו כנגד קירות האורווה הדקים. 

"יש דברים, שאל לנו לתת להם מקום, שמא הטומאה תתפשט, ותידבק בכולנו. ואם אנחנו לא נשמיד את הטמא, נהיה טמאים כולנו, חוטאים כולנו. וישמידו אותנו האלים עצמם." אמר הכהן בלחש, וקהל השתתתק, מרותק. כך שמילותיו, נשמעו עד קצה הכיכר הענקית, חולפות בין האבנים המסותתות, וקשתות האבן, שנבנו מזמן. 

"היום אתם תמותו, כדי שכולנו נוכל להמשיך לחיות, לחיות ביושר ובקודש, כי החיים קדושים. לחיות מתוך כבוד למי שהעניקו לנו חיים. אתם תמותו בלי שם, כדי לא לטמא אותו, אתם תמותו בלי משפחה, כדי לא לטמא גם אותה. אתם תמותו, כחוטאים. גורלו של אדם הוא האתגר המרכזי בחייו, כמו שנולד, כך ייקבר, וכמו שחי, כך ימות. נולדתם חוטאים, חייתם כחוטאים, תמותו כחוטאים." את הנאום האחרון, כיוון הכהן לזוג הגברים. וההמון צעק בזעם: "תמותו כחוטאים! תמותו כחוטאים!", הצימאון לדם הורגש באוויר, מותח את הזמן עצמו.