אזהרה: קצת אלימות בסוף הפרק.
ערב של צליפה. לוטאן מתח את הקשת, הרגיש את האוויר הכלוא בריאותיו, ושיחרר אותו ביחד עם החץ שעף במהירות וננעץ בבובת הקש, לעומק. מייד הוא מתח שוב את הקשת וירה בשנית, זה שאחריו טס בקול שריקה חרישית כשנוצותיו פילחו את האוויר. פגיעה אחר פגיעה אחר פגיעה, כל חץ חצה את זה שהיה לפניו לשני חלקים. לא להרגיש דבר.
"מרשים מאוד, אך יש שיגידו שזה בזבוז נפשע של נשק, הנסיך לוטאן."
קולו של טים הזקן הוציא אותו מריכוז. הוא אפילו לא טרח להסתובב, רק להוציא מעין נהמה מעומעמת ולהמשיך לירות. אבל משהו כבר שובש. בהתחלה הוא עוד פגע בבובת האימונים אבל כל חץ נהיה יותר תלוש מקודמו, באיזשהו שלב הוא כבר בכלל לא פגע בבובת האימונים עצמה, רק בקיר העץ מאחוריה.
"חוץ מזה, יש שיגידו, שכדי לפגוע עליך להיות רגוע, שלו כמו אגם ללא אדווה אחת, מראה מושלמת. אתה מכיר את החוקים."
"אם עשית הכל נכון, אין שום סיבה שלא אפגע, אני יודע." ענה לו לוטאן בקוצר רוח ומתח חץ נוסף.
"ואם לא פגעת, אסור לך ליפול לתוך תסכול. כל רגש הוא אדווה, חיובי ושלילי, שקולים. אתה אגם צלול ואין בך דבר מלבד שיקוף נקי." הרחיב טים.
לוטאן גלגל עיניים בהפגנתיות, שיחרר את החץ, והחטיא. הוא פלט קללה, בעט באשפת החצים שלרגליו והתחיל להתקדם לכיוון הבובה. הדבר האחרון שהתחשק לו זה שיעור קליעה, אפילו עם טים הזקן.
"היי ילד, עצור." הוא שמע את טים קורא מקו הירי, והתעלם.
"לוטאן, בוא הנה." לוטאן לא האט, הוא שמע את קול צעדיו של טים, ואפילו לא חשב על להסתובב. יד הונחה על כתפו.
"מה עובר עלייך?" עיניו החומות של טים אחזו בו יותר מכל עיניים אחרות, חוץ משל ג'וני. המחשבה הכעיסה אותו.
"כל כך הרבה כעס יש בך." המשיך טים, ולוטאן הרגיש את אגרופיו הקפוצים רועדים.
הוא שנא כשמבוגרים התייחסו אליו כמו ילד קטן. שנא כשאנשים ניסו להבין אותו ופשוט לא יכלו. שנא את הצביעות הזו של כולם. אף אחד לא כמוהו, אף אחד לא יבין. לפתע חיבוק דוב עטף אותו, ופניו המחייכות והעגלגלות של טים חייכו אליו מלמטה.
"אתה לא חייב לדבר כדי שאני אקשיב. ולא חייב לענות כדי שאני אבין ולא צריך לשנות כלום בעצמך, כדי להיות אהוב." טים הידק את החיבוק ולוטאן התמסר, הוא הרגיש את שריריו נרפים, ודמעות מלוחות שזולגות לו על הלחיים.
אולם הסעודות, מאה שבעים ושלושה אצלים יושבים מסביב לשולחן עץ ארוך. משפחת המלוכה בראשו. קרקוש הסכום על צלחות הנחושת הרגיש ללוטאן כמו סורגים של צינוק. הבגדים המהודרים שלו נדמו לו כמו מדי אסיר, ושיחות החולין הרגישו כמו עינוי מתמשך.
הוא כמעט חיבב את אבא שלו כאשר הוא קם מעל הכס, נקש על כוס הזכוכית והתחיל לנאום.
YOU ARE READING
הדמעות של אמא אדמה
Fantastikבעולם בו עפים בני אדם עם כנפיים, וילדים בני חמש עשרה יוצאים למסע של חייהם. בעולם בו מלכים נלחמים על הכוח, ונסיכים נלחמים על הכתר. בעולם שבו חרבות וקשתות הן הנשק הגלוי, מילים וסודות הם הנשק הסמוי, והשילוב בינהם הוא המסוכן ביותר. שלושה נערים נערים ושל...
