בן העיטים זהוב הכנף צחק. הוא היה מוקף בבני הקבוצה שלו. הם עפו בקלילות, בלי למהר לשום מקום, נהנים מהאוויר של הבוקר. חלקם שוחחו, חלקם עשו תרגילי תעופה מורכבים, כאלה שלומדים רק בגיל ארבע עשרה. כמה מהם סחבו כלי מיתר על הגב.
כשהם הגיעו לאגם הם נחתו. אחדים נחתו בנפילה חופשית, אחרים צללו היישר לתוך האגם, בן העיטים זהוב השיער פשוט נחת על העשב. הוא התיישב ליד בת עיטים עם שיער בצבע נחושת ודיבר איתה. מסביבם גם כן, היו שיחות קטנות, עצלות. חלק מהקבוצה שחתה במים, בודדים הוציאו את כלי הנגינה שלהם וניגנו בשקט. הנינוחות עטפה את כל הנוכחים וחיוכים קלים נחו על כל הפרצופים בקבוצה.
לפתע יצאה בת עטים כסופת שיער מהמים, לקחה את הלאוטה מאחד הסלעים, והחלה לנגן מנגינה עממית. תווים חדים ועמוקים, שהדהדו בין השלוחות של ההרים ונכלאו בגיא. מהר מאוד הצטרפו אליה כולם. מי שהביא כלי נגינה ניגן, אחרים תופפו על גופם, אחדים המהמו את הלחן, ובן העיטים זהוב השיער, התחיל לרקוד.
תחילה לבד, בעיניים עצמות. בתנועות ארוכות, היה משהו מכשף באופן בו הוא זז. הנערה בעלת שיער הנחושת הצטרפה אליו בחיוך. הם נעו בתיאום של היכרות עמוקה, כנף רודפת כנף, יד רודפת רגל, ראש רודף עורף. מתרחקים ונפגשים לסירוגין, שלובים זה בזו מבלי לגעת בכלל. לאט לאט הצטרפו כל חברי הקבוצה. כל אחד נע בצורה אחרת, כאילו הם לבד אבל בידיעה שהם לא, לא היום. הנגנים הגבירו את הקצב, בני העיטים נעו מהר יותר, המנגינה העמיקה, והתקרבה אל המקצב הבסיסי שלה. המושתת על קצב פעימות הלב. החיוכים התרחבו, ראשים נזרקו לאחור, קריאות שמחה פראיות הדהדו בגיא, והשתלבו עם המוזיקה שרק נעשתה בסיסית יותר, ועמוקה יותר, בו זמנית. חלק מבני העיטים החלו לרקוד באוויר, בתעופה. בן העיטים זהוב השיער היה במרכז. עיניו היו עצומות, וגופו לא הפסיק לזוז. כאשר המנגינה עלתה לשיא הוא פרש את כנפיו הטיל את ראשו לאחור, וביחד עם הצליל האחרון, היפה והכואב, הוא שחרר זעקה פראית. הזעקה הייתה ארוכה מן התו של הלאוטה, היא הדהדה בעמקים ובנחלים ובגאיות ופסגות של הרי הצפון. ושני פסים של דמעות, עיטרו את לחיו של בן העיטים כשהוא נחת זקוף אך רועד על הקרקע. כל הקבוצה הביטה בו והנערה עם שער הנחושת שחררה זעקה אחריו, זעקה של עצב, ואחריה זעק בן עיטים אחר, ואחריו בת עיטים אחרת, וההרים התמלאו בזעקות קינה מצמררות ומוזיקליות, פראיות אבל אנושיות, שהתאבלו על הביחד העתיד להיעלם.
אוטריה התעוררה בבהלה. כל כך בבהלה שהיא כמעט נפלה מהערסל. אולם השינה היה חשוך, ליבה פעם כמו מטורף, היא בחיים לא חלמה חלום כל כך חיי. המנגינה עדיין הדהדה בראשה, ליבה עדיין פעם בקצב המוזיקה, הצמרמורת שעברה בה לשמע הזעקות עוד אחזה בעורה. היא ידעה מה היא ראתה, היה זה אחד הרגעים האחרונים של קבוצה. ממש לפני המסע.
יללה של זאב הרים נשמעה מרחוק, ואחריה עוד אחת, ואז עוד אחת, להקה שלמה. שייאה זזה בחוסר נוחות בערסל שלידה, ג'ראלד מלמל משפט לא ברור ואוטריה חייכה, היא הכירה את האופן בו ישן כל אחד ואחת מחברות הקבוצה שלה. כשיללה נוספת נשמעה אוטריה ידעה שהיא לא תצליח לחזור לישון. הזאבים תמיד יללו קצת לפני הזריחה. היא קפצה ברכות מהערסל הגבוהה אל רצפת אולם השינה המכוסה שטיחים, והשתמשה בכנפיה כדי לדאות ולנחות בדממה. היא לקחה מסל הבגדים את המעיל החביב עליה, ויצאה בשקט, מאולם השינה. אל השטח של קייטואה חמש עשרה.
YOU ARE READING
הדמעות של אמא אדמה
Fantasíaבעולם בו עפים בני אדם עם כנפיים, וילדים בני חמש עשרה יוצאים למסע של חייהם. בעולם בו מלכים נלחמים על הכוח, ונסיכים נלחמים על הכתר. בעולם שבו חרבות וקשתות הן הנשק הגלוי, מילים וסודות הם הנשק הסמוי, והשילוב בינהם הוא המסוכן ביותר. שלושה נערים נערים ושל...
