הדמעות של אמא אדמה

פרולוג - לפני ארבע עשרה שנים

סופות שלגים לא היו נדירות בחלק הזה של הארץ ובעונה זו של השנה, אבל אם נושאת עולל בזרועותיה, מגוננת עליו אל מול הרוח הצולפת ללא רחם, זה כבר היה מחזה שאינו נפוץ כלל וכלל. בימים כאלה מוטב היה להתחפר בבקתת הבוץ העגולה בהן גרו אנשי השבט, לעבד את עורות הציד שיתאימו להכנת בגדים ושמיכות ויוכלו לחמם בלילות ובימים.

הלילות היו הנוראים ביותר. אנשי השבט האמינו כי השמש היא אם העולם, חובקת כל, מספקת החיים ליקום, עתיקה וחזקה עוד יותר מהזמן עצמו. בלילה, כשהיא הולכת לישון, באים השדים הרעים, לכן מוטב לישון כמו אמא שמש, לא לקרוא תיגר לחורף, ולא לקרוא תיגר על לילותיו, הרי החורף תמיד מנצח. היחידים שנשארו ערים היו שומרי השבט.

האמיצים והאמיצות, החזקים והחזקות שבשבט, הוכשרו . ליבם חושל מפלדה. הם ישנו בשעות היום והיו ערים בלילה, שומרי הירח, מגני הכוכבים, שמות רבים נתפרו לדמותם של לוחמי הלילה.

בלילה בו יצאה האם הסופה הייתה כה חזקה וכה סוערת עד שלא ראו השומרים את האשה התשושה ודקת הגוף הצועדת לגבולות המחנה. הם לא ראו את השד שבא לשוחח איתה, הוא הבליח מתוך השיחים כמו צל שהופך מוצק, והגיע כדי לסגור עסקה ישנה מלפני שנים. פרצופו הזכיר אדם, רק שגופו היה עשוי ערפל כחול, ושערו השחור והשמנוני נראה כאילו מישהו הדביק אותו לראשו וללחיו, חיוך ממזרי נמתח על פניו.

"נו נו נו טאירה, עבר כבר לא מעט זמן. כמה השתנית! השיער שלך כבר אפור וקמטים מופיעים על פניך, כמו פטריות אחרי הגשם. ו-"

היא סטרה לו באמצע משפטו המלגלג, לרוע מזלה, גופו היה עשוי מערפל, ידה עברה דרכו כאילו היה עשן. אך את כעסו היא הצליחה להשיג, העיקר היה לשבור את זחיחותו.

"אני לא אוהב שסוטרים לי." אמר לה באיום והגביה את קומתו כדי להיראות מאיים, אך גם הוא וגם טאירה ידעו שיש גבול ליכולתו לאיים עליה כל עוד היא על גבול המחנה, השדים פחדו משומרי הלילה.

"פשוט נגיע לעניין וזהו." קולה של טאירה נשמע חלול.

"להוטה, מה? גילית ששינה וגידול ילדים אלו בעצם הפכים?"
לא היה בה כוח ללגלוג שלו, לזחיחות, הגיע הזמן להרים ידיים.

"הבנתי, אם כך בואי ניגש ישר ולעניין, הבאת אותה?" אמר השד בקול ממוקד להפתיע.

"כן."

"היא כבר אמרה משהו?" שאל השד, שלא יהיו בעיות בהרי הצפון.

"כן, את שמי."

"נדיר בגיל שלה." הוא הרים גבה, זו לא בעיה שלא ניתן יהיה להתמודד איתה.

"היא ילדה מיוחדת." חייכה האם, חיוך אחרון.

"תוכל לעשות לי טובה?" שאלה לפתע האם.

"אני שד, אני לא עושה לאנשים טובות." ענה לה הכחלחל בזעף אופייני.

"בבקשה." היא לא התחננה, רק ביקשה.

"טוב בכל מקרה, מה את רוצה?" השד החליט שקל יותר לסרב כשיודעים למה מסרבים.

"כשאתה לוקח אותה. תהרוג אותי."

השד עצר לרגע, הרהר, ואז משך בכתפיו, בקשה משונה מעט, אבל קלה לביצוע.

היא העבירה לו את התינוקת, ברגע שידיו אחזו וידי האם השתחררו, התינוקת פרצה בבכי. השד לא התרגש, הוא הצליח במשימה. רק ברגע האחרון הוא נזכר בהבטחתו, שלף סכין, הפך, רק לרגע, לממשי, והטיל אותו בליבה של האם, זעקת שבר נשמעה, משמר הלילה הגיע, השד נמלט, הוא ידע שהם לא יעקבו אחריו כשיכנס אל היער.