שובם של כוחות האופל

צדף כתום

"למה לא ידעתי על זה קודם?" התפרץ על הארי בנו הבכור. "למה לא ידעתי שאתה הסיבה לכך שהעולם הזה נראה כמו שהוא? למה הייתי צריך לשמוע את זה בפעם הראשונה ביחד עם כל העולם ואשתו?" הארי חייך חיוך עייף. "כבר אמרתי לך, ג'יימס. המלחמה הזאת לא הייתה בדיוק תענוג צרוף, ולא רציתי לחשוף אותך לזוועות בגיל צעיר כל כך." 'צעיר כמעט כמו שאני הייתי, כשוולדמורט ניסה להרוג אותי בפעם הראשונה.' את המשפט האחרון הארי שמר במחשבותיו. הוא היה גאה מאוד בג'יימס: הוא ניחן באומץ ובלהט חסר המחשבה שאפיינו את משפחתו. הארי חשב שג'יימס מזכיר מאוד את סיריוס- האדם ששמו הונצח כשנולד בנו הבכור של הארי-ג'ימס סיריוס פוטר. אך הפעם התהפכו היוצרות: הארי היה המבוגר, האפוטרופוס של סנדקו- רעיון אבסורדי להפליא. ג'יימס ראה את האהבה והדאגה שבעיני אביו והשתתק. הוא האמין לו. הארי הסתובב והניף את שרביטו. המזוודה שלו התחילה לפרוק את עצמה. כשאחרונת הגלימות קיפלה את עצמה ונכנסה לארון של הארי, הוא אמר: "בוא, ג'יימס. נלך למגדל גרינפינדור. אני רוצה לראות מה השתנה שם." הוא עצר כדי לדבר עם כל תמונה ותמונה שהייתה תלויה בדרכו. הן שאלו אותו על חייו והוא ענה בקצרה, אך בנימוס. האישה השמנה כמעט התעלפה כשראתה את הארי. "הארי פוטר!" צעקה בהפתעה. "כמה זמן עבר! ידעתי שתגיע, אבל לא חשבתי..." היא דיברה במהירות. הארי חייך. ג'יימס אמר את הסיסמא: "צדף כתום!" והאישה השמנה נעה על צירה. הם נכנסו. הארי הסתכל סביב. חדר המועדון נראה בדיוק כמו שהוא זכר אותו. תוך כשלוש שניות הארי הוקף בתלמידי גרינפינדור בכל הגדלים. בסופו של דבר הארי מצא את ג'יימס שנעלם לו בתוך ההמון, והם עלו למגורי הבנים. מתוך חדרו הישן של הארי, הציצו אליו תלמידי השנה החמישית. ג'יימס הוביל את אביו לחדרו, שם התגורר עם שאר תלמידי השנה השלישית. מיטתו של ג'יימס הייתה מוקפת בפוסטרים של הצרעות מווימבורן, שחייכו ונופפו למצלמה. הארי ראה שהקבוצה השתנתה בתקופה האחרונה. הוא הסתכל על השומר בסקרנות. "מי זה?" שאל את ג'יימס. ג'יימס הסתכל על הפוסטר בריכוז. "הוא רכש חדש... משחק רק שבוע. אני לא זוכר את השם שלו עכשיו." הארי חשב שהוא מזהה את הפנים האלו. החיוך שלו היה כל כך מוכר... בעודו מנסה להיזכר, ג'ון בראון, המחפש של הצרעות, נעלם. ג'יימס הסתכל בעניין. "כן, ידעתי שהם עומדים להחליף אותו... הוא כבר מבוגר מדי בשביל להיות מחפש. בעוד כמה דקות בטח יופיע בפוסטר המחפש החדש שלהם. מעניין מי זה..." הארי וג'יימס בהו בפוסטר, ופתאום הופיעו בו פנים מוכרות. הארי וג'יימס הלכו כמה צעדים אחורה מעוצמת ההפתעה. המחפש החדש של הצרעות מווימבורן הוא טדי לופין.

הארי התפוצץ מגאווה. הוא זה שלימד את טדי לשחק קווידיץ', בזכותו טדי ידע לרכב על מטאטא עוד לפני שלמד ללכת. הוא ידע שטדי חולם על קריירה של שחקן קווידיץ' עוד מימי לימודיו בהוגוורטס, בתור המחפש של נבחרת גרינפינדור. גם אלבוס חלם להיות מחפש. לעומתם, ג'יימס לא התעניין בקווידיץ' כלל. כן, הוא אהב לראות משחקים ולשחק עם הציוד הישן של אביו, אבל קווידיץ' לא עניין אותו במיוחד. הארי ניסה לבלות יותר עם ג'יימס כדי לנסות לכפר על נושא העניין המשותף שירד מהפרק.

השעון הגדול צילצל. הארי וג'יימס ספר את הצלצולים: חמש... שש... שבע. השעה שבע, זמן לארוחת הערב.

ג'יימס אמר: "בוא אבא, נלך לאכול"

האוכל היה מעולה כרגיל. גמדוני הבית של הוגוורטס היו ידועים בתבשילים הטובים. בסוף הארוחה הארי לקח את שני בניו הצידה. "יש לי משהו מדהים להראות לכם" אמר, ניצוץ של התרגשות בעיניו הירוקות. הוא הוביל אותם לקומה הראשונה, לתמונה של הפירות. הארי דיגדג את האגס, והמעבר נפתח אל מול עיניהם המשתאות של אלבוס וג'יימס. "בואו."

הארי התקדם בידענות. כל גמדוני הבית רצו אליהם בהתרגשות. "אדונילים! תרצו לאכול משהו? יש לנו הרבה הרבה דברימים טעימים בשבילכם" אלבוס וג'יימס מילאו את ידיהם בעוגיות מכל הצבעים והגדלים, והארי קרא לאחד הגמדונים. "כן אדונילי" צייצה גמדונת שעליה תו שם שכתוב עליו  'לולו'.

"לולו, את יודעת אם ווינקי עדיין פה?" שאל הארי

"כן, כן אדונילי. ווינקי עוד פה. לולו תביא אותה"

היא השתחוותה ורצה לעבר המטבחים. אלבוס וג'יימס התיישבו ליד אביהם, לועסים במרץ. כעבור כמה שניות לולו חזרה ואחריה גמדונת קטנה ונמרצת.

"אדונילי הארי! אדונילי הארי! תראה, זאת ווינקי שלך! אתה זוכר את ווינקי?"

הארי חייך. "בטח! איך את מסתדרת, ווינקי?"

"ווינקי בסדר, אדונילי! בהוגוורטס טיפלו בי יפה יפה, ועכשיו אני בסדר..."

"אני מאוד שמח לשמוע את זה, ווינקי." הוא הסתובב אל בניו, שהסתכלו באירוע בתדהמה מסוימת. "בנים, זאת ווינקי. גמדונת בית שהגיעה להוגוורטס כשאני עוד למדתי פה... היה לה... קצת קשה. אבל היא השתקמה. ווינקי היא אחד הגמדוניות הכי טובות וחרוצות שאני מכיר." הוא חייך אל ווינקי, שמוללה את קצה חצאיתה במבוכה.

הארי ראה שילדיו סיימו לאכול את העוגיות, ואז הוביל אותם אל היציאה מהמטבחים, לא לפני שחמש עוגיות שונות נדחפו לידיהם של השלושה. "שיהיה לדרך, אדונילים!"