מאויבים לזוג בלתי ניתן להפרדה/דרארי

פרק חמישי-ההפתעה של דראקו

אחרי שהארי יצא מפנימיות סלית׳רין, הוא לא הפסיק לחשוב על דראקו. אמנם הוא לא רוצה מגע מיני כרגע, למרות שזה מרגיש טוב כל כך... הארי מעט נסיך עם המחשבה אבל מיד התעשת וחשב לעצמו: " מה יש לי?אני כל כך סוטה..."
הארי סוף כל סוף הגיע לחדר המועדון, ומיד שנכנס ראה את רון והרמיוני מחפשים אחריו בכל פינה של החדר, קוראים בשמו בקול רם והם נראו מאוד מודאגים. הארי אפילו לא הספיק להסיר את גלימות ההיעלמות,הוא חשב מה הוא הולך להגיד להם,מה הם יחשבו אם הם יגלו? לא, הוא לא יגיד להם את האמת... הוא פשוט ימציא תירוץ ויקווה שהוא יהיה אמין מספיק.
"הארי!" צעק רון "נו באמת,חבר! אם אתה כאן תצא כבר! אנחנו מחפשים אותך כבר המון זמן!"
"הארי!!!!" צרחה הרמיוני "הארי אני נשבעת,אם אתה לא יוצא עכשיו,אני אקרא לפרופסור מקגונגל ואגיד לה להוריד לנו את כל הנקודות שהרווחנו השנה!"
הארי יכל להסיק שהרמיוני הייתה הרבה יותר עצבנית ומודאגת מרון, שכן היא הייתה זו שתמיד מוציאה אותם מצרות בשימוש בשכלה הישר ותו לא. הארי הבין שאין לו ברירה. אם הוא לא יראה את עצמו, הוא וכל הבית שלו יחטוף עונש לא קטן. הוא הסיר את גלימות ההיעלמות ולא העז אפילו להביט בפני חבריו. הוא היה שבוי בסערת רגשות, הוא היה מפוחד ומכונס בתוך עצמו והוא לא יכל להכיל את זה. הוא רצה לבכות,הוא ידע שהוא לא יכול הודות לרון והרמיוני שבוהים בו. מה להגיד? מה לעשות?
"הארי!" אמרה הרמיוני פתאום ושברה את השתיקה בחדר "הארי, מה אתה חושב לעצמך? איפה היית? אתה גרמת לי לדאוג כל כך! וחשוב מזה, הפסדנו שיעור בגללך!"
"הארי, בפעם הבאה תגיד לנו שאתה נעלם ככה." אמר רון. "ברצינות,אנחנו לא צריכים לקבל התקפי לב. עכשיו תגיד לנו בבקשה, איפה לעזאזל היית?"
עכשיו הוא היה צריך לחשוב על משהו,אבל הרצון לבכות רק הלך להתגבר, והוא לא יכל לשלוט בזה יותר. הארי התחיל להתייפח בפני רון והרמיוני. הוא פשוט לא יכול לקחת את זה יותר
אם הוא לא יכול להגיד להם, הוא חייב להוציא את הכאב בנוגע לזה באיזושהי צורה.
"הארי!" צעקו שניהם ומיהרו לחבק אותו.
הארי המשיך להתייפח ואמר מבעד לדמעות: "אני בן אדם נוראי..."
"לא אתה לא!" צעקה הרמיוני בהפגנתיות
"מי גרם לחשוב ככה? זה מאלפוי? אני לא אהסס לתת לו עוד בוקס והפעם זה יהיה בדיוק איפה..."
"לא! אל תפגעי בו! הפעם זה לא בגללו..."
אמר הארי
"אם זה היה מישהו מהסלית׳רנים, אני אשבור להם..."
"זה גם לא קשור לסלית׳רינים,הרמיוני!"
"אז למי זה קשור?!" היא התפרצה בזעם.
"ל... לאף אחד," הוא אמר ודמעות המשיכו לזלוג במורד לחיו "אני צריך קצת זמן לבד... אני אהיה בפנימיות,בבקשה תמסרו לכל הבנים מגריפינדור לא להיכנס עד הערב. אין לי מצב רוח לעידודים..."
"הרמיוני, מה היו כל האמירות האלה על מאלפוי והסלית׳רנים? רק הבוקר אמרת שזה יכול לסבך אותנו בצרות!" אמר רון.
הרמיוני נעצה בו מרפק ואמרה: "אוקיי,אם אתה צריך אותנו הארי,אתה תמיד יכול לדבר איתנו על זה..." היא יצאה מחדר המועדון גוררת אחריה את רון. נראה שהיא הולכת לעשות לו שיחה נוקבת על רמת הרגישות שלו, שהיא בגודל של כפית. להארי כבר לא היה אכפת מזה. הוא פשוט רצה להיות לבד. הוא טיפס במורד החור שמאחורי התמונה, והוא הרגיש את גופו רועד יותר ויותר. הוא הגיע לפנימיות הבנים של גריפינדור. אין אף אחד. אפילו חיות המחמד לא מסתכלות לכיוונו. הוא נשכב על המיטה בזרועות פרוסות והתחיל להתפרץ בבכי מר.
"למה זה חייב להיות כל כך קשה?!"
הוא צעק בכעס "למה שום דבר בחיים שלי לא הולך פשוט רגיל? למה אני לא יכול פשוט... לאהוב אותו וזהו?...."
הוא התהפך ושכב על הבטן. הוא עדיין התייפח,הוא היה מעט יותר רגוע. הוא הרגיש משהו בכיס ששכח כבר מכל סערת הרגשות שעברה עליו כל כך מהר.
המחברת ועט הנוצה שדראקו נתן לו.
הוא הרגע היה איתו,אבל... הוא פשוט לא יכול להיות לבד עם ההרגשה שמה שהוא עושה זה לא נכון... שהאהבה הזאת זה לא נכון... הוא הרים את המחברת,פתח אותה,טבל את עט הנוצה בדיו וכתב:
"דראקו."
דראקו: "מה קרה לנסיך סלית׳רין,אריה פרא?"
הארי: "אין לי מצב רוח לשמות חיבה עכשיו..."
דראקו: "מה קרה?"
הארי: "אני פשוט... לא יכול להחזיק את העובדה שאני לא יכול לספר לחברים הכי טובים שלי עלינו... זה מרגיש כאילו כל מה שאני עושה איתך זה לא נכון... אני מרגיש אשם כל שנייה,אבל אני לא מסוגל... אני צריך אותך בחיים שלי. אני אוהב אותך."
דראקו: "הארי,למה יש על העמוד סימני של טיפות מים?"
הארי: "אני בוכה... אני פשוט לא יכול להחזיק את זה."
דראקו: "חכה שנייה."
הארי חיכה שדראקו יכתוב עוד משהו לזמן מה, והוא לא ענה. אולי הוא כועס עליו כי הוא חושב שהוא רוצה להיפרד ממנו? אולי הוא עצוב כי הוא מפחד לאבד אותו? או אולי הוא בכלל שמח, וכל זה היה שקר...? לא, דראקו לא יעשה דבר כזה... נכון? הארי חיכה דקות ארוכות ודראקו לא כתב לו כלום עדיין. בדיוק ששלח יד להחזיר את המחברת למקומה, התנשאה מולו דמות גבוהה, רזה,עם שיער בלונדיני מסודר להפליא, שחייכה אליו חיוך שרק הוא הכיר. דראקו עמד שם, הוא לבש חולצה מכופתרת משובצת בצבעי הבית שלו ומכנס שהגיע לו עד הברך. שיערו היה מסודר מתמיד, והוא אחז שקית גדולה שנראתה מעט כבדה. הארי היה חסר מילים. דראקו עזב הכל כדי לבוא לעודד אותו. הארי לא יכול היה לבקש משהו טוב יותר. הוא התחיל לבכות שוב. דראקו התיישב על מיטתו של הארי,וחיבק אותו. הארי עדיין בכה מעבר לכתפו של דראקו. "שששש.... הכל בסדר, הארי."
"אני כל כך מטומטם..." התייפח הארי
"לא,אתה לא." אמר דראקו בקול רגוע
"אני כן. אני גרמתי לך להגיע לכאן ולהיערך ככה. אני מצטער..."
"זה שום דבר... אני פשוט לא יכול לראות אותך ככה..." אמר דראקו וליטף את ראשו של הארי.
"אני אוהב אותך כל כך."
"גם אני. הבאתי לך כמו ממתקים מהדובשנריה. כל מה שאתה אוהב. עכשיו אני חייב ללכת."
דראקו קם מהמיטה אבל הארי תפס בידו ואמר לו: "תישאר איתי... בבקשה..."
דראקו צחקק ואמר: "בסדר. האמת שאין לי מה לעשות בכל מקרה."
הארי חיבק את דראקו. הוא שמח שהוא נשאר איתו. דראקו משך אותו לשכיבה תוך כדי החיבוק. הארי ודראקו שכבו שניהם על הצד, מסתכלים אחד על השני.
"דראקו..."
"ממ?"
"אני שמח שאתה כאן. אני לא יודע מה הייתי עושה בלעדיך."
"אני אעשה הכל בשבילך." אמר דראקו וחיבק את הארי אפילו חזק יותר.
הארי התכרבל לתוך דראקו,הוא היה חם ונעים. הוא לקח נשימה מהאף ושאף את הריח שלו. הוא הרגיש כל כך מוגן. הוא שם את הראש שלו על החזה של דראקו והקשיב לפעילות ליבו.הוא עצם את העיניים וחייך. הזרוע של דראקו ליטפה אותו והוא נתן לו נשיקה על המצח.
"תודה על הכל,דראקו."
"כבר אמרתי לך זה שום דבר! אני אוהב אותך... אתה לא צריך להודות לי..."
דראקו נתן לו נשיקה קצרה על השפתיים
"אתה כל כך חמוד שאתה חצי ישן..."
"אתה כל כך חמוד שאתה ג׳נטלמן..."
שניהם צחקו.
"אתה כל כך סקסי עם חולצה מכופתרת..." אמר הארי
"אמרנו שלא עושים את זה יותר..." אמר דראקו
"מותר לפלרטט..." אמר הארי והעביר את היד שלו על גופו השרירי של דראקו.
דראקו צחקק.
"אתה אוהב להתכרבל איתי?"
"הכי בעולם." אמר הארי
"זאת הפעם הראשונה שאתה מתכרבל עם מישהו?"
"כן."
"אז איך אתה יודע שזה הכי בעולם?"
"כי אני יודע שאתה העולם שלי..."
"או...." אמר דראקו "מגיע לך פרס קטן."
דראקו נישק את הארי עם לשון. דראקו נישק מדהים. הארי נהנה מזה אפילו יותר הפעם,כי זה עודד אותו מכל המחשבות. אבל עדיין...
"דראקו,אני יודע שאמרת לא לספר על זה לאף אחד...אבל... אני רוצה לספר לפחות לרון והרמיוני... אני סומך עליהם שהם לא יספרו לאף אחד..."
"אתה מרגיש מוכן לספר להם?"
"עדיין לא... אני מפחד ממה שהם יגידו..."
"אתה...יכול לספר להם."
"ב...באמת?"
"אם זה מה שיגרום לך להיות שמח."
"תודה. על הכל."
"אני אוהב אותך כל כך."
"אני יותר."
דראקו צחקק.
"אל תשכח שיוצאים להוגסמיד עוד כמה ימים."
"אני לא שוכח. חיכיתי לזה כל השבוע."
"טוב,אני לא רוצה ללכת אחרי שאתה מתכרבל איתי ככה. אני כל כך אוהב את זה. אני אשאר איתך עד שאני אהיה חייב ללכת."
השניים חיבקו אחד את השני חזק חזק ונרדמו,נהנים מהמגע של השני על גופם ומחייכים.