מאויבים לזוג בלתי ניתן להפרדה/דרארי

פרק שמיני-השדים של דראקו

"הארי?" אמר דראקו.
הארי לא יכל להפסיק לבכות.
"מה זה אמור להביע?!" הוא צעק בבכי
"הארי,מתוק שלי... תסתכל עליי... אני יכול להסביר הכל..." אמר דראקו בדמעות.
"לא!!! אל תסביר לי!!! אני לא רוצה שום דבר..." אמר הארי בכעס. הוא השפיל מבטו ואמר:"למה... למה אתה עושה את זה לעצמך...למה לא אמרת לי כלום..."
"הארי..." אמר דראקו "אני...אני כל כך מצטער... אני הבן אדם הכי טיפש בעולם... אני טעות... אף פעם לא הייתי טוב מספיק..." הוא השפיל מבטו. "אני אפילו לא מבין למה אתה אוהב אותי..." הארי הרים את מבטו של דראקו והסתכל עליו במבט נחוש. בלי שום אזהרה,הארי נתן לו סטירה מצלצלת. "צא מזה!" הוא אמר. "מה קרה לך? מה קרה לדראקו? אני רוצה אותו בחזרה!" דראקו היה המום. הוא התחיל לבכות. "אני מצטער...אני אספר לך הכל...כבר עכשיו... שב..."  הארי ישב לידו וחיבק אותו. הוא אמר:"גם אני מצטער. אני לא הייתי שם בשבילך. אני לא ידעתי. אני כל כך מצטער,דראקו." דראקו הסתכל לתוך עיניו של הארי,לקח נשימה עמוקה ואמר:"סיפרתי לך כבר שאבא שלי אוכל מוות..."
"כן..."
"אז הוא רוצה שגם אני אהיה כזה... חוץ מזה,הוא גם אף פעם לא אהב אותי,הוא תמיד... השפיל אותי ורמס אותי... הוא אומר שאני אכזבה,שאני לא טוב מספיק... שאני מבייש את שמה של משפחת מאלפוי..." דראקו בלע את רוקו.
"אימא שלי מנסה להגן עליי מהגורל האכזר הזה... אני פשוט לא רוצה להיות בן אדם חסר לב שהורג אנשים על ימין ועל שמאל...אני פשוט לא כזה... אבא שלי ואימא שלי רבים המון על הנושא הזה... אני פשוט לא יכול להחזיק את הכאב הזה בפנים יותר... עם חיים כאלה,למה לי בכלל לחיות?..."
הארי חשב קצת על מה שדראקו אמר. הוא לא יכל לעכל את זה. זה פשוט נורא. והוא חשב שהדרסלים הם משפחה נוראית...
"זה אפילו לא נגמר בזה,הארי. אבא שלי הומופוב,אם הוא ישמע שאני יוצא עם בן... ועוד איתך באופן ספציפי...האויב המושבע של האדון שלו... הוא יהרוג את שנינו..."
"אבל למה...למה אתה חותך את עצמך... זה לא יעזור לשום דבר שקורה...אני מבטיח לך שלא..." אמר הארי.
"בבקשה דראקו... תבטיח לי שתפסיק... אני מתחנן... אני לא רוצה לאבד אותך..."
דראקו הסתכל על האולר שהיה טמון אצלו בכיס ואז הסתכל על הארי. הוא הסתכל על ידיו החבושות ושוב הסתכל על הארי. הוא הרגיש בחילה. הארי צודק. מה נהיה ממנו? הוא מסכן את עצמו... הוא מדאיג את הארי... הוא גרם לו לבכות... הוא גרם לבדיוק ההפך ממה שהוא רצה. הוא רוצה שהארי יהיה שמח,ואם הוא ימשיך ככה,הוא לעולם לא יהיה שמח... דראקו קם,הוציא את האולר מכיסו וזרק אותו לאש.
"אני מבטיח. בשבילך הכל. אני כל כך מצטער...אני לא יודע מה עבר עליי..."
"זה בסדר. לכולם יש תקופות קשות." אמר הארי. "זה בסדר לבכות,לצעוק,לכעוס על העולם,פשוט תמיד צריך לשים לב שזה לא משתלט לך על החיים.תבטיח לי שלא תדבר על עצמך כאילו אתה כלום,כי אתה לא. אתה כל העולם שלי,אני אוהב אותך ואני לא יודע מה אני אעשה בלעדיך. תבטיח לי שלמרות כל הקשיים,אל תפגע בעצמך..."
"אני מבטיח, אריה שלי..." אמר דראקו ונישק אותו במצח. "גם אני אוהב אותך. תודה שגרמת לי לראות כמה אני פוגע בעצמי...וכמה אני פוגע בך.אני מצטער."
"אני סולח לך,נסיך שלי..." אמר הארי ונישק את דראקו על השפתיים. הוא בהה בו ואמר:"היי... תן חיוך... אתה יפה יותר שאתה שמח..." דראקו חייך וחיבק את הארי. "לא יכולתי לבקש משהו טוב יותר ממך הארי..." הארי חיבק אותו בחזרה ואמר:"גם אני..." הארי הסתכל על תמונה שהייתה תלויה בחדר ועלה בראשו רעיון.
"דראקו, יש לי רעיון. אולי נלך לאגם ונראה את השקיעה?זה ירגיע אותך." הוא אמר בחיוך. דראקו חייך גם הוא ואמר:"בסדר,בוא נזוז." הארי ודראקו עלו למעלה ויצאו לחצר הטירה. הם הלכו לכיוון האגם וישבו ליד העץ הגדול שגדל ממש על שפת האגם. הארי שם את ראשו על הכתף של דראקו. הוא הרגיש בנוח איתו. הוא אהב את הרגעים הקטנים האלו,שזה רק הוא ודראקו,ואף אחד לא שם כדי להגיד שום דבר. דראקו בהה אל האופק הכתמתם ואמר:"הארי..." הארי, שעדיין נח על כתפו של דראקו, הסתובב אליו בשאלה. "אתה לא כועס עליי שעשיתי את מה שעשיתי...נכון?"
הארי בהה גם הוא אל האופק ואמר:"לא,אני לא כועס. פשוט הייתי מודאג...פחדתי שיקרה לך משהו,אני לא יכול לעמוד בזה שאתה יכול לפגוע בעצמך ושכבר לא תהיה שם בשבילי... שאני לא אהיה שם בשבילך... אתה חשוב לי דראקו." הוא אמר והסתכל חזרה לדראקו בחיוך.
"גם אתה חשוב לי." אמר דראקו והעביר את היד  שלו בשיערו הפרוע של הארי.
"אתה האוצר שלי ואני לא אתן לאף אחד לפגוע בך..."  הוא ליטף את הלחי של הארי ברכות. הארי ליטף גם הוא את הלחי של דראקו,ונישק אותו עמוקות. דראקו הרגיש כמו ציפור. כל הצרות שלו,כל הפחדים והחששות שלו, השדים שהתרוצצו לו בראש ואיימו להשתלט על החיים שלו,פשוט נעלמו. אותם החליפה תחושה חמימה,הוא היה אסיר תודה שהארי הוציא אותו מהדיכאון שהוא נקלע אליו. בלעדיו,מי יודע מה היה קורה...
הארי העביר את ידיו אל אחורי הצוואר של דראקו ומשך אותו קרוב אליו. הוא הרגיש כאילו הם שני הנערים המאושרים בעולם. הוא העביר את היד שלו באיטיות בשיערו הבלונדיני,המסודר באופן מושלם של דראקו,והמשיך לנשק אותו,אבל מכאן, הנשיקה היה לוהטת ותשוקתית יותר. דראקו מישש את גופו של הארי. הוא הרגיש כל חלק וחלק מהגוף הצנום שלו. הוא רצה שזה ימשך לנצח. הוא לא רצה לעזוב את הארי יותר. הוא רצה להיות איתו. לחבק אותו. לתת לו נשיקות. לא להתבייש ללכת איתו יד ביד. הוא אהב אותו. הוא אהב אותו יותר ממה שכל אחד היה מדמיין. איך זה מרגיש,לאהוב כל כך... לאהוב בן אדם מתחשב ואכפתי כמו הארי...
זה מרגיש טוב כל כך. עם הארי,דראקו הרגיש כמו עצמו,ולא כאילו הוא צריך לשים מסכה כלשהי. הוא הרגיש בטוח בכל הבעיות שלו, בפגמים שלו. הוא ידע שגם אם הוא לא ירגיש בטוח בהם,הארי תמיד יהיה שם כדי לתת לו חיבוק אוהב ומנחם. הוא התענג על המחשבה הזו.
הוא נישק את הארי בלהט שלא היה כמותו. כל זה קרה על רקע השקיעה היפה אל מול האגם הגדול.
הם הרפו מהנשיקה,הסתכלו אחד על השני והמבט הזה אמר פשוט הכל. שניהם חייכו מאוזן לאוזן. פתאום, הארי חיבק את דראקו כל כך חזק ששניהם נפלו והוא נשכב על דראקו, ששכב על הדשא. הארי עצם את העיניים והוא הרגיש נהדר. זו הייתה הדרך הכי טובה שלו לסיים את היום. דראקו בהה בהארי,הוא חשב שהוא חמוד כל כך שהוא שוכב ככה עליו. דראקו הסתכל על האופק, ליטף את ראשו של הארי, עצם את עיניו ונרדם. הארי פקח את עיניו למחצה וראה את דראקו ישן. הוא פיהק כי גם הוא היה עייף. הוא חיבק את דראקו חזק ונרדם גם הוא.