מאויבים לזוג בלתי ניתן להפרדה/דרארי

פרק עשירי- הגילוי

הארי ישב ליד מגדל השעון. הוא היה מבולבל,אך גם נחוש בדעתו. הוא היה מפוחד,אבל פשוט לא היה אכפת לו. הוא היה עצבני,אבל הוא ידע שהדרך היחידה זה פשוט לספר להם. הוא פשוט לא יכול לשמור יותר בבטן,כי אם הוא ינסה לעשות את זה לעוד שנייה אחת, הוא פשוט ישבר לרסיסים. אבל לפני כן,הוא היה צריך עידוד. הוא צריך לראות את דראקו. אבל...איך? הוא בשיעור. טוב,יש לו ברירה נוספת,זה יותר טוב מכלום...
הארי הוציא את המחברת ועט הנוצה שוב, וכתב:

דראקו,אני צריך עידוד... צריך לדבר באופן כללי,אתה יכול לבוא איכשהו?

כמו בכל פעם שכתב,מיד הופיעו אותיות בכתבות המרוהט והדקיק של דראקו.

דראקו:מה קרה...?

הארי: אני אספר לך אחר כך... עכשיו אני פשוט צריך שתבוא...

דראקו: אני בשיעור שיקויים... קצת קשה להתחמק מהכיתה הזו מבלי שסנייפ ישים לב...

הארי: לפחות אליך הוא לא נטפל.

דראקו: נקודה טובה.

הארי: אז מה עושים?

דראקו: אני כל כך מצטער...  אני לא יכול לבוא אליך... ברגע שאסיים את השיעור,אני מתעתק אליך.

הארי:רגע!אני רוצה שניפגש במקום פרטי...

דראקו:איפה אתה עכשיו?

הארי:ליד מגדל השעון,יש פה אנשים אז אני לא רוצה שהם ישמעו...

דראקו: מה בדיוק אתה לא רוצה שהם ישמעו...?

הארי: ...חתיכת סוטה.

דראקו: אני סתם צוחק. הנה,סנייפ שחרר אותנו, עכשיו אני מתעתק אליך.

הארי: תתעתק לפנימיות סלית׳רין,תבדוק שהכל ריק,ותגיד לי אם אפשר לבוא.

דראקו: אני פה. אפשר לבוא.

הארי: עוד לא לימדת אותי להתעתק חחח

דראקו: כן... נקודה טובה. אני אבוא להעביר אותך.

לא עברו שתי שניות ודראקו הופיע לפניו.
הוא ראה את הארי יושב, מתוסכל ומכונס לתוך עצמו. הוא ישב לידו ולחש לו:"מה קרה... למה אתה כל כך עצוב..."
הארי הרים את ראשו מעט ואמר:"אני פשוט לא יכול להסתיר את זה יותר...אני הולך לספר להם... היום,ולא מאוחר יותר."
דראקו הסתכל על העיניים הירוקות של הארי,הוא הבין כמה כואב לו. הוא לא אמר כלום,הוא פשוט חיבק אותו חזק.
הארי אמר:"דראקו..."
"שששש" אמר דראקו "הכל בסדר. תספר להם."
"ת-תודה דראקו..." אמר הארי חלושות.
"אתה רוצה שאני אבוא איתך?" אמר דראקו וליטף את הלחי של הארי. הארי היסס לרגע ואמר:"רק אם הם יגיבו בטוב. אני אכתוב לך."
"בסדר,אבל רק תזכור,לא משנה מה יגידו..." אמר דראקו ונשק להארי על המצח "אני אוהב אותך ואף אחד לא יכול לקחת אותך ממני."
הארי צחקק,הוא אהב להרגיש קטן עם דראקו. הוא אהב נשיקות קטנטנות כאלה. "טוב דראקו... אני אלך לחדר המועדון של גריפינדור,אני אכתוב לך אם תוכל לבוא,בסדר?"
"בסדר,אני מקווה שתרגיש טוב יותר אחרי שתספר להם." אמר דראקו ונשק להארי על הלחי. הארי הסתכל על דראקו בעיניים ואמר:"גם אני."
הארי הרפה מדראקו, ורץ לכיוון המגדל של גריפינדור. סביר להניח שרון והרמיוני יהיו שם, כי כך הרמיוני אמרה כשיצא בהתפרצות משיעור תורת הצמחים היום. הוא טיפס במדרגות הלולייניות שעכשיו נראו ארוכות יותר מאי פעם, הודות לתחושת הפחד שהתערבלה בקרביו של הארי. הוא סמך על רון והרמיוני, כלומר, איך אפשר שלא? הם עברו כל כך הרבה ביחד, כל כך הרבה סכנות, ועדיין, הם לא עזבו אותו לעולם. אבל עדיין, הארי פחד. הוא הרגיש כאילו אנשים רואים את מערכת היחסים שלו ושל דראקו כמשהו לא טבעי ולא נכון. מה שהיה טעות, כי עם דראקו, הארי הרגיש שלם כמו שלא הרגיש בכל חייו. הוא אף פעם לא הרגיש כל כך בטוח, כל כך רגוע, כל כך... כל כך הוא. אבל תחושת הפחד ממה שאנשים אחרים יחשבו, הייתה משהו שהוא לא יכל להכחיש. ולכן הוא רצה לספר לשני חבריו הקרובים ביותר, כי הוא לא יכול להכחיש יותר, לא יכול לחיות בשקר. הארי סוף סוף הגיע לחדר המועדון, טיפש בחור שמאחורי התמונה, וראה את רון והרמיוני יושבים בחדר המועדון. הרמיוני ישבה וקראה ספר גדול מימדים, תוך כדי שליטפה את קרוקשנקס,החתול השמנמן והג׳ינג׳י שלה. רון ישב ליד האח הבוערת, ונראה שהוא סידר את לוח שחוסמים למשחק, מה שאומר שצפה את בואו של הארי. כשהארי נכנס לחדר המועדון, השניים הפנו אליו את מבטם. הם הבינו שהוא החליט סוף סוף לספר להם את הסוד ששמר במשך כל כך הרבה זמן, אף על פי שלא ידעו מהו. "היי רון, הרמיוני, מה איתכם? "אמר הארי.
"מה איתנו?"שאלה הרמיוני. "באנו לפה כדי לדבר עליך."
"כן, כן אני יודע. "אמר הארי "יש משהו שרציתי לספר לכם. היה לי מאוד קשה להחליט לספר לכם, אפילו שאתם החברים הכי טובים שלי והכל... "
רון הסתכל על הארי ואמר:"הארי,אתה יכול לספר לנו הכל."
הארי לקח נשימה עמוקה,הוא פשוט יגיד את זה וזהו.
"נכון שהיינו בהוגסמיד ונפגשתי עם מישהו?" אמר הארי
"נו..." אמרו רון והרמיוני יחד
"ונכון שאת,הרמיוני שאלת מי ברת המזל שהסמקתי?"
"כן..." אמרה הרמיוני
"אז זהו שזה לא היה מישהי,זה היה מישהו." אמר הארי והרגיש את ליבו פועם בחוזקה.
רון והרמיוני הסתכלו עליו בתדהמה
"מה-מה זאת אומרת מישהו?" שאל רון, מופתע.
"מישהו רון... זה אומר שלא יצאתי עם בת..." אמר הארי וציפה שרון יבין מבלי שיצטרך להשלים את המשפט. אבל כפי שידוע לכל, לפעמים רון היה קצת קשה הבנה. "אז... עם מה יצאת בדיוק?"
הארי בלע את רוקו ומלמל בלחש:"זה אומר שיצאתי עם בן..." אף על פי שהארי מלמל בקול שקט,רון שמט את הלסת שלו ולא האמין למה ששמע כרגע. "אתה-מה-מי..." הוא גמגם בבלבול. הרמיוני השתיקה את רון ואמרה:"מי זה הארי? אנחנו לא נשפוט אותך..."
בזה להארי היה הכי קשה להודות. הוא הסתכל להם בעיניים,מה שהיה קשה לו לא פחות מהמילים שהוא עמד להגיד,ואמר:"זה...זה...מאלפוי..."
הרמיוני גם היא הראתה סימנים של הלם, ורון החל להראות סימני שנאה,כי כפי שהיה ידוע,מאלפוי אהב להציק לרון עקב מצבו הכלכלי,אהבת משפחתו למוגלגים, ועוד סיבות רבות ואחרות. "מאלפוי?" רון אמר בתדהמה "אתה מתכוון למשוגע שהציק לנו למשך 5 שנים? אתה לא יכול להיות רציני..." הארי חשב לרגע על דבריו של רון. אולי יש בזה משהו? אולי דראקו באמת משוגע,אולי...הוא בעצמו משוגע...
הארי התחיל להתייפח. הרמיוני רצה אליו החזיקה אותו. היא הסתכלה על רון במבט חודר ואמרה:"עכשיו תראה מה עשית!" רון התקרב להארי ואמר:"ה-הארי,אני כל כך מצטער... אני לא יודע מה עבר עליי... זה פשוט... מלאפוי תמיד היה...אתה יודע..."
הארי הניד בראשו לחיוב ואמר:"אני יודע שהוא התנהג כמו מטומטם למשך השנים אבל אני יכול להבטיח לכם שהוא השתנה. הוא לא פוגע בי. הוא הבן אדם הכי מדהים שפגשתי. אני מרגיש שלם איתו. אני אוהב אותו... והוא אוהב אותי חזרה." הרמיוני חייכה אליו ואמרה:"אני מאמינה לך,אם אתה סומך על מאלפוי,אני סומכת על חוש השיפוט שלך." הארי חייך אליה בחזרה ואמר:"תודה שאת מבינה, הרמיוני".  השניים התחבקו והארי הסתכל על רון בתקווה שיגידו משהו. רון לבש הבעה רצינית ואמר:"אם אתה מרגיש ככה,אני מכבד אותך." הארי חייך מאוזן לאוזן. הוא מעולם לא היה כל כך שמח שחבריו הבינו אותו. רון הצטרף לחיבוק הקבוצתי והארי אמר:"אני כל כך שמח שאתם מבינים אותי ותומכים בי... אני... פשוט כל כך פחדתי לספר לכם..." רון חייך ואמר:"אנחנו נקבל אותך לא משנה מה, אמרנו לך את זה כבר." הוא שתק קצת ואז אמר:"אבל אם הוא רק חושב על לפגוע בך,אני אבעט לו ב..." הארי קטע אותו בצחוק מתגלגל ואמר:"אל תדאג,הוא לא יפגע בי. אתם יכולים לסלוח לי לשנייה?" הוא הוציא את המחברת ועט הנוצה וכתב לדראקו: זה בסדר. אתה יכול לבוא.  הוא סגר את המחברת ואמר:"אוקיי,הוא תכף יהיה כאן."
"רגע,כאן כאן?" שאל רון
"כן." אמר הארי
"איך בדיוק?" הוא שאל שוב
"אתם תראו." השיב הארי
"וואו הארי,המחברת ועט הנוצה ממש יפים." אמרה הרמיוני
"תודה,הוא נתן לי אותם." אמר הארי והסמיק מעט.
לא עבר רגע ודראקו הופיע לפניהם.
"היי,גריינג׳ר, היי וויזלי." אמר דראקו במבוכה.
"זה רון והרמיוני,דראקו." לחש לו הארי
"אה,סליחה,רון והרמיוני. היי." אמר דראקו.
"אמ,היי מאלפוי" אמר רון
"תקראו לי דראקו." אמר דראקו.
"אוקיי,היי דראקו." אמרה הרמיוני.
הם ישבו יחד ליד האח והארי ודראקו סיפרו לרון והרמיוני את כל מה שעבר עליהם לאחרונה,ונתנו הסבר לכל פעם שהארי לא היה או התנהג מוזר. הם סיפרו על המתנות,הכרבולים,הנשיקות,הניחומים...
רון והרמיוני הבינו הכל,הם לא כעסו ולא היו עצובים,להפך,הם היו שמחים כל כך בשבילו. למרות שלרון זה עדיין נראה טיפה מוזר שהחבר הכי טוב שלו מתחבק עם האויב המושבע שלו,אבל הוא הבטיח להארי שהוא ינסה בשבילו. אחרי כל אותו הערב המוזר והמשמח כאחד, חזרו כולם לפנימיות שלהם. ובנוסף לאש החמימה שפצפצה באופן תמידי באח שבחדר המועדון,תוכלו להגיד שהחמימות הזו עברה לארבעת הילדים גם לליבם פנימה.