השקט שאחרי הסערה

כוס אחת יותר מדי

"מרקוס! זה מספיק!" היא צעקה לו. "רק עוד אחת!" הוא התחנן. "מרקוס!! בשום פנים ואופן לא! מספיק עכשיו!", אבל הוא שתה את הכוס האחרונה. בין אם תרשה ובין אם לא. הוא לקח את המפתחות של המכונית הירוקה, וקם מדלפק המטבח.

הוא לקח בקבוק וויסקי נוסף ואמר: "ביי מותק, אני הולך." היא לא שמעה אותו, והוא יצא. הוא ירד בשביל הבית, נכנס למכונית, והניע את המנוע הענק. את החגורה הוא לא חגר, הרי היה שיכור מאוד. הוא לחץ במהרה על דוושת הגז, לפני שאישתו תשים לב שיצא מהבית. המכונית החלה לקרקש והיא נעה במהירות רבה על הכביש. הוא פנה ימינה, והמשיך ישר, ואז שוב ימינה, וישר, לגם מהמשקה החריף והמשיך עד ליציאה  מהעיר.

הוא עלה על הכביש הראשי, הסואן. המכונית זזה מנתיב לנתיב, בעוד הנהג שיושב בה לא מפסיק ללגום מהבקבוק המתרוקן. הוא זרק את בקבוק הזכוכית הריק על רצפת המכונית, וזיגזג בין הנתיבים. מכוניות באו מולו, אבל הוא לא שם לב. מכוניות ציפצפו לו, אבל הוא לא שם לב. משטרה רדפה אחריו, אבל הוא, לא שם לב. עד שנהג צעיר אחד, צעיר ביותר, שיצא עם מכוניתו הקטנה בדרך ליום הולדתו של חבר, הגיע אל מול הג'יפ הירוק, ללא האורות.

איך יכול היה לראות את מרקוס? איך יכול היה לעצור? הוא האיץ את החיפושית שלו, בדיוק כשהגיע הג'יפ למולו. החבטה הייתה רמה כל כך, הפיצוץ גבר על כל רעש אחר, וכל הרכבים שבכביש נעצרו. שתי מכוניות, חיפושית קטנטנה וג'יפ ענק, שני נהגים, צעיר ופיקח, מבוגר ושיכור. כולם יצאו מרכביהם בבהלה ובשוק, מביטים בכלי הרכב ולא מאמינים. תאונה. תאונה ענקית, לא קטנה, ללא ניצולים. היה ברור ששני הנהגים כבר לא בין החיים.

הטלפונים למוקד 911 של שירותי החירום לא פסקו. ניידות משטרה הגיעו מכל עבר, אמבולנסים, ואזרחים שרצו להביט, להסתכל על התאונה המחרידה שארעה דקות קודם לכן. הזיהוי היה מהיר, הנהג בג'יפ, מרקוס אנדמנדה, והנהג בחיפושית, ניר ברקן. מרקוס היה בוודאות מת, אך הפרמדיקים נתנו לניר הצעיר סיכוי, הדופק חלש, לא יציב, אך ישנו.

הוא פונה במהירות למחלקה לטיפול נמרץ בבית החולים הקרוב. הרופא שקיבל אותו הכניס אותו מיד לחדר נפרד, וחיבר אותו למכשירי הנשמה. הוא עזב את החדר וחייג מספר טלפון, של אימו של הילד.

"שלום?" היא אמרה. "שלום, הגעתי ללאורה ברקן?" שאל. "כן, מי מדבר?", "דוקטור שירן, יש לי משהו לבשר לך".
ההודעה להורים הייתה קשה מנשוא לרופא. הוא לא מצא מילים בפיו. "אני מצטער לבשר, בטח שמעת על התאונה בכביש 9, נכון?", אמר לאחר שניות של שתיקה. "בוודאי, שמות ההרוגים אמורים להחשף אחרי... רגע אחד, זה לא מה שאני חושבת שזה נכון?" השינוי בקולה הלחיץ אותו עד מאוד. "תלוי מה את חושבת..." השיב. "בבקשה לא! בבקשה לא! רק תגיד לי שזה לא לגבי הילד שלי!!!" היא החלה לבכות בטלפון והרופא איבד את קולו. "אני לא יכול לתאר לעצמי מה את מרגישה עכשיו, אבל הוא בחיים. אבקש שתגיעי למחלקה לטיפול נמרץ. כמה שיותר מהר." היא יצאה מיד. בלי להרהר. היא הגיעה כעבור 27 דקות בדיוק, וחיפשה את הרופא.

"איפה דוקטור שירן?? איפה הוא??" היא צעקה כשנכנסה לבית החולים. "מחלקת טיפול נמרץ גברתי. מי שואלת?" אמרה האישה בדלפק הכניסה. "אני אמא של ניר, הנער שנפגע בתאונה, ואני רוצה לראות אותו. עכשיו!"

היא חיפשה אחר המחלקה הנכונה, משוטטת ברחבי הקומה, בורחת ממבטיהם הנוקבים של הסובבים אותה.
כמה פעמים עלתה וירדה במדרגות, חיפשה אחר שלטים, אנשים שיעזרו לה, 'רק לראות אותו' ביקשה.