am i wrong?

פרק 1

"אתה מוכן לספר לי מה עשיתי?" שאל אותי טאהיונג בעודו מושך בחולצתי.
העפתי את ידו "עזוב אותי" צעקתי בקול חנוק ורצתי את כל מדרגות חצר בית הספר במהירות כזו שגרמה לי לפספס מדרגה. התגלגלתי ומצאתי את עצמי על הריצפה כשידי מדממת. הדמעות פשוט זלגו ממני, לא מנעתי מהם לגעת בלחיי.
"אתה בסדר??" צעק לי ורץ לעברי בבהלה.

"תראה לי" הוא תפס בזרועי ופניו היו מודאגות מכמויות הדם שיצאו ממני. "זה לא נראה טוב" הוא כמו יודע מה לעשות, במהירות פשט את חולצתו  ולחץ על החתך בחוזקה. הלב שלי הפסיק לפעום, פני הפכו אדומות השילוב של השמש עם החזה של טאה גרם לליבי לרטוט
"איך אתה ככ יפה?" מלמלתי לעצמי. "מה אמרת?" שאל אותי טאהיונג אפילו בלי להסתכל עלי הוא היה עסוק בלטפל בפציעה שלי.
"ככלום" גמגמתי והרכנתי ראשי.
"טאהיונג אופה" דמותה התקרבה אלינו בריצה. "אתה בסדר?" שאלה את טאהיונג.
העפתי את טאהיונג שלפת בחוזקה את ידי. זרקתי את החולצה המוכתמת בדם על הריצפה ונמלטתי משם, כל עוד נפשי בי.
לא הייתי מסוגל לראות אותם יחד.

"ג'ונגקוקה, לאן????" טאהיונג צעק אחרי מחזיק בידה של יי סונג תוהה לאן אני רץ שוב,
התעלמתי והמשכתי לברוח. הגעתי, פתחתי את דלת העץ החורקת ונכנסתי. "הכל נשאר פה מסודר, אפחד עדיין לא גילה על המקום" נשמתי בהקלה. נשכבתי על המיטה שאירגנתי לי שם מאיזה מזרון קרוע ובלוי שמצאתי זרוק, מתעלם מהעובדה שאני מכתים אותה כליל בדם. "אני נשאר פה" מילמלתי לעצמי ודמעות ירדו לי מהעיניים כשנזכרתי מדוע ברחתי.
כואב לי הלב יותר משכואב לי הפציעה בידי.
בכיתי עד שנרדמתי.

צלצול הפלאפון שלי העיר אותי. בעודי משפשף את עיניי עניתי לפלאפון.
-"ההלוו" אמרתי מפהק.
-"ג'ונגקוק. לבית. עכשיו!!" קולה של אימי עורר אותי לחלוטין.
-"ט...טוב" עניתי וניתקתי מהר.

השעה היתה 11:34 בלילה, הסתכלתי סביבי הכל היה חשוך, לא ראיתי כלום. הרגשתי את ידי עדיין מדממת. מיששתי סביבי והבנתיי שאני מוקף בשלולית דם. מדי בית הספר שלי הוכתמו לגמרי. ניגבתי את הזיעה ומרחתי גם על מצחי מהאדום הזה. קמתי וגיששתי את דרכי החוצה מהבקתה. בחוץ כבר יכולתי לראות טוב יותר בזכות פנס רחוב מעומעם.
הלכתי לתחנה הקרובה ביותר, ועליתי על האוטובוס שיקח אותי לביתי. מתעלם ממבטי הנוסעים שבהו בי.. לחצתי חזק על חתכי, הייתי נראה נורא. שיערי הפרוע מחמת השינה הטרופה ששקעתי בה. בגדי מאובקים, מלאים טיפות של דם. מחזה שקשה להתעלם ממנו.

כמה אנשים שאלו אם אני צריך עזרה, הנדתי ראשי בשלילה כשאני מובך ורק רוצה כבר לרדת.
צלצלתי בפעמון והאוטובוס עצר בתחנה המיועדת, קפצתי בכבדות את השתי מדרגות והתחלתי לפסוע לעבר ביתי.
פתחתי את הדלת ונכנסתי פנימה מקווה להצליח לברוח מהר אל תוך החדר בלי לפגוש באותם אנשים צבועים שאני לא מחבב.
"ג'ונגקוק ממש מאוחר! מה קרה לך כולך דם??" אמא שלי תפסה אותי בשעת התחמקותי.
היא הסתכלה עלי במבט מבוהל ואחזה את ידי. הזזתי אותה ממני "עזבי אותי! אני נכנס להתקלח" הרמתי עליה את קולי. אמא שלי הסתכלה עלי במבט דואג. נכנסתי לאמבטיה כשאני מסדיר נשימה.

הסרתי את חולצתי מעלי והבטתי במראה.
'למה, למה כואב לי פה כשאני חושב עליו?'
שמתי את ידי על הלב בכאב.
נכנסתי לאמבטיה ושפשפתי את עצמי בגסות, פורק את כל העצבים והכאב שלי על גופי, שלא עשה לי מאומה. הרגשתי ששוב פעם זולגות לי דמעות בלי מעצור. סגרתי במהירות את ברז המים כי הרגשתי שאני נהיה רגשני.
יצאתי, שמתי מעלי איזשהיא מגבת מזדמנת והתחלתי לחבוש את ידי בתחבושת ששלפתי מהארון הקטן בחדר האמבטיה. התלבשתי ויצאתי משם מסתיר את עיניי האדומות. נגשתי לחדר, מטיל עצמי במיטה. לא אכלתי כלום היום אבל זה לא מעניין אותי. עצמתי עיניים ושוב פעם ראיתי אותם, זה לא התנתק ממני המראה הזה.
היא נגעה בו! והוא לא היה נראה סובל. הוא לא התנגד למגע שלה. הם התנשקו, ראיתי זאת בבירור.  שמתי אוזניות. ניסיתי לשכוח מהמראה הזה ולא הצלחתי, קמתי מהמיטה בהחלטה של רגע, שלפתי מהמקרר כמה בקבוקי סוג'ו שאחי קנה לעצמו, ויצאתי למרפסת.
שתיתי, סיימתי חמש בקבוקים.

מסטול לגמרי, פעם ראשונה ששהשתכרתי. אני  רק בן 17, עוד לומד בתיכון.
נכנסתי הביתה לחדרו של אחי, בלהט חיפשתי, הפכתי את חדרו עד שמצאתי. הנחתי את ידי על החפץ השחור, כמו משוגע, לא ראיתי בעיניים. הכאב בלב גבר על הדעת שלי. אני שיכור לגמרי.