am i wrong?

פרק 10

נקודת המבט של טאהיונג:

רציתי להגיב על דבריו, כבר מילותי היו על קצה לשוני. אבל הוא ברח, נעלם. הוא פשוט רץ בלי להסתובב אחורה.
צעקתי לו שוב ושוב אבל הוא לא שמע את קולי או שבחר להתעלם. התחלתי לרוץ אחריו, אבל הוא היה ככ מהיר, איבדתי את עקבותיו.
החלטתי לחזור לקחת את צ'יפס.
כן כן, הכלבה עם השם המוזר שג'ונגקוק החליט לתת לה. אבל זה בסדר, אני מתרגל לשם, למרות שהוא עושה אותי רעב.

לקחתי את צ'יפס איתי והתחלנו להתקדם בזריזות לכיוון שג'ונגקוק ברח אליו.
פחדתי עליו, היער הוא לא מקום בשבילו להיות לבד בלילה בחושך. דאגתי, הלב שלי דפק מלחץ ולא הניח לי לנשום. עברה עוד שעה ועוד אחת, זה הרגיש לי נצח  ככל שהזמן עבר הלב שלי נהיה כבד יותר.

אני האחראי עליו, אני ההיונג שלו, אני הבנאדם היחיד שיכול לעזור לו. אם אני לא אמצא אותו זאת תהיה בעיה, כיוון שאאלץ להזעיק עזרה וזה הכי גרוע עכשיו לתת לג'ונגקוק להיחשף לאנשים, כשאנחנו לא יודעים בדיוק מה מצב החקירה על הכדור שנתן. אסור לי לאבד אותו לגמרי, אני חייב למצוא אותו.
"ג'ונגקוקקקק" צרחתי את נשמתי עד שהרגשתי צרידות בקולי, זה כאב ולא היה לי אכפת.
אני דואג לו, ככ דואג לו שאני מרגיש שאני מתחרפן. הדמעות החלו לנזול על לחיי, הגבות שלי כבר כואבות מהמבט הדואג שנתקע על פני כבר כמה שעות.

התחיל להחשיך, הדלקתי את העששית שהבאתי, מי משתמש היום בחפץ הישן הזה? בהתחלה חיפשתי עליו את הכפתור הפעלה עד שהבנתי שפיזית צריך להתאמץ עם גפרור.
התחלתי לראות יותר טוב, נכנסתי עם צ'יפס עמוק יותר לתוך היער, ניסיתי להאזין לקולות כדי לשמוע אותו וכלום. שעות רבות עברו כשאני וציפס מגששים באפילה ולא מוצאים מאומה.
השעה 3 בלילה, חשתי שאני עומד כבר לוותר. ואז בדיוק כשהתכוונתי לחזור להזעיק עזרה, צ'יפס ריחרחה אותו, הלב שלי קפץ משמחה כשהבנתי שהיא מצאה אותו, באתי לצרוח לו ג'ונגקוק  אני כאן!! אבל פתאום שמעתי אותו מתחיל לדבר לעצמו והאזנתי בלי כוונה, רק רציתי לדעת מה הוא באמת מרגיש. החזקתי את צ'יפס לידי וסימנתי לה להיות בשקט. והיא כמו כלבה צייתנית התיישבה לידי והקשבתי לקולו.

"טאהיונגי, אני מפחד, כך כך שאני מרגיש את ידיי רועדות. חשוך לי וקר לי, אני רוצה שתבוא אלי, תלטף אותי ותגיד לי שאתה לידי, אפילו אני רוצה חיבוק אם אפשר. אני אהיה טוב אלייך, אני מבטיח לא להטריד אותך. רק אל תלך ממני. רק שהאהבה שלי לא תפריד ביננו. בבקשה טאהיונגי" שמעתי אותו בוכה בשקט גונח מכאב.

חזרה למבט עיניו של ג'ונגקוק:

התיישבתי על האדמה הרכה ממשיך לבכות על הטעות שלי. אני פוחד מיערות בדרכ, אבל רצתי לפה כמעט בלי לשים לב. חם לי מהריצה ואני מרגיש טיפות זיעה על מצחי. אני רוצה לשתות ואין פה מים.
לא היה בי כח אפילו לקום ולחפש.