הנסיעה עם שומר הראש - ובשמו החדש, סמול טוק, הייתה מביכה.
הוא לא נידב לי מידע כל שהוא, לא משנה מה הצעתי. והצעתי. גנחתי מיאוש.
"אתה מוכן לפחות לספר לי למה לקחת אותי לעבודה היום?" שאלתי מיואשת.
דממה. שום עונה. רק רעש האוויר מהחלון הפתוח נשמע, למה הרעש הזה חייב להיות כל כך חזק?
"אוקיי סמול טוק, לא צריך לצעוק.. " מלמלתי עצבנית.
מהר מהרגיל, הבנייני סיילספורס התנוססו בנוף מהחלון הרכב שסמול טוק הסיע אותי איתו. דמי רתח בגופי, עורפי עקצץ ממתח, הייתה לי הרגשה לא טובה מהרגיל. פחדתי מתגובתו של ברנדון, פחדתי מתגובתה של קלואי - במיוחד שנתקתי אותה ממני שוב ללא כל הודעה, פחדתי מתגובתם של העובדים- הרי אני מזכירה של הבוס ולא הגעתי שבועות לעבודה. וחוץ מזה מי יודע איזה שמועות חולניות עוברות?
אך הדמות שהכי פחדתי ממנה, ולא הצלחתי להודות בכך -
פחדתי מעצמי.
ליבי דוהר בחזי ונשמתי מאומצת.
פחדתי מהתגובות שלי לאנשים שידברו, פחדתי לאבד את קלואי שהיא החברה הראשונה והיחידה שלי פה, פחדתי מהתגובה שלי לברנדון, איך אגיב לבוס שלי, שהייתי אצלו בבית שבועות שלמים, אכלתי איתו, טעמתי אותו, הוא טעם אותי. כיסיתי את פניי עם ידי. נשמותי כבדות.
לנשום..... תנשמי.
לקחתי כמה נשיפות עמוקות ויישרתי את ראשי. עיניו של סמול טוק התבוננו בי בסקרנות במראה, אך הוא הפנה אותן ברגע עיניי פגשו את עיניו. לחיי הפכו לאדמות. למה אכפת לי בכלל? שיזדיין ברנדון, שיזדיין סמול טוק ושיזדיין העולם! לא אמור להיות לי אכפת.
אבל אכפת לי.
אנחת ייאוש.
"הגענו גברת רוס," סמול טוק החנה את רכב השחור בחנייה המיועדת לעובדי הבניין.
"זה מוזר, תפסיק לקרוא לי ככה." מלמלתי.
"זאת פקודה, גברת רוס." רטנתי.
"בסדר גמור, סמול טוק." החזרתי באותו המטבע.
הרגשתי יותר ילדותית משהייתי בגיל עשר.
נאנחתי.
"מייק," קולו של סמול טוק קטע את השקט הצורם, כשחיכינו לדלת הפלדה של החנייה שתפתח. הרמתי את עיניי שוב מכפות ידי אל המראה. "קוראים לי מייק, לא סמול טוק" הבהיר.
חייכתי חיוך מאולץ. "היי מייק, קוראים לי דניאל, לא גברת רוס." בהנהון קטן מצידו וחיוך צדדי, יצא מייק מהרכב אחרי שחייגו אליו, ניסיתי לצאת גם אני, אך הדלת הייתה נעולה.
ניסיתי שוב לפתוח, אך לא הצלחתי.
התבוננתי סביב, לאן מייק הלך לעאעזל?
ניסיתי להגיע לדלת המסיע לפתוח את נעילת הרכב, אך קולו העמוק הרעיד את גופי, מצמיד אותי למקומי.
"לא היית רוצה לעשות את זה, הטכניקות של שומרי הראש שלי הן לא של ילדים קטנים,"
חה האירוניה.
ברנדון נשען על חלון המכונית הפתוח.
עצמתי את עיניי בחוזקה.
"פתחי את עינייך כשאני מדבר אלייך. כבוד בסיסי בין מעסיק ועובד." ליבי התכווץ, רציתי לבכות כל כך, לצרוח, לחנוק אותו, להרוג אותו.
לא רציתי לתת למילותיו להשפיע עליי כל כך, אבל הם השפיעו. וחזק.
הבטחתי לעצמי להישאר חזקה ולנצח במשחק הזה, אני חייבת את זה בשביל עצמי, בשביל דניאל החדשה.
YOU ARE READING
כניעה מתוקה
Romance'...רגלייה נכרכו סביב פלג גופו התחתון שלו באוטומטיות שעוררה אותו יותר, שפתיו טורפות את שפתיה, ולשונו עוברת על שפתייה מבקשת רשות כדי להיכנס. דניאל פלטה גניחה שגרמה לברנדון לנהום. הוא היה עטוף כולו בה. בריח שלה, בגוף שלה, בתשוקה שלה. הכל בבת אחת. הוא...
