כניעה מתוקה

22 - צעד אחורה

"אין לך זכות לכעוס, זה הגוף שלי!"
נאבקתי בידו שתפסה לידי.
"גאד דמאט דניאל!" התרעם בנרדון והכה את הקיר מזכוכית, שנשבר מעוצמת אגרופו.

התנשמתי בבהלה וצעדתי צעד אחד אחורה.
ידו החלה לדמם. זו הייתה פציעה רצינית.
בלעתי את רוקי בכבידות, נלחמת עם הרצון לתת לו אגרוף ולבכות ביחד.
ברנדון עמד מולי, מסתכל עליי כשהבעת פניו נראת רדופה.
"דניאל..." ברנדון החל לומר ולהתקדם לעברי.
צעדתי צעד אחד נוסף לאחור. נרתעת מכל קירבה.
"היד שלך מדממת," קטעתי אותו.
לא הייתי מסוגלת להקשיב למילים שהתכוון להוציא מפיו.
הבעת פניו שברה אותי. אך הוא עבר את הגבול, והוא יודע את זה.
הייתי חסרת מילים.
ליבי דהר, לא ידוע ממה. פחד? כאב?
ברנדון הבין. הוא הנהן קצרות וסגר את פיו.
רגליי רעדו כשניסיתי לצאת בזהירות מהאיזור המסוכן עם נעליי העקב הגבוהות. זו הייתה טעות לשים אותן היום.
נאנחתי.

הסתובבתי לעבר ברנדון. הוא שפשף את פניו בידו הלא פצועה. הוא היה נראה שביר, עייף, מותש יותר מידי עבור גילו הצעיר. חליפתו הייתה מקומטת והכפתור הראשון של חולצתו המחוייטת היה פתוח.
צעדתי לעבר הארון הסמוך לחדר השירותים שנמצא במשרד וחפשתי עבור תיק עזרה ראשונה.
כשמצאתי התקרבתי לעבר הדלת בהיסוס.
"אתה בא?" שאלתי ואחזתי בחוזקה ברצועת תיקי.
ברנדון הסתובב לעברי, מבולבל. נראה כי הוקל לו מעט למשמע קולי היציב. כאילו לא חשבתי שהוא חולה נפש, כמו שהוא חשב.
הוא לא שאל לאן, רק התהלך מאחוריי כשהובלתי את הדרך לשירותי העובדים שנמצאים בקומה.
ברנדון כיווץ את גבותיו בחוסר הבנה כשפתחתי את דלת השירותים וסמנתי לו להיכנס.
"קדימה, אתה מטפטף על כל הריצפה," אמרתי בקרירות.
לא התכוונתי שיצא ככה.
אבל נשבר לי כבר.
הרגשות האלה הרגו אותי מבפנים, לא היחייו אותי כמו שסופרות רומניים רומנטיקים מבחילים טוענות, שרגשות גורמים לאנשים לזהור ולשמוח. ההפך. רגשות מחלישים אותי, מקטינים אותי ודורכים עליי עד שאני מתפוררת.

הובלתי את ברנדון לעבר הכיור.
"תוריד חולצה," פקדתי. הבניין כבר היה חצי ריק בשעות האלה. בדרך בכלל רק הבכירים נכחו בשעות כאלה מאוחרות באמצע שבוע בעבודה, וכמובן שגם אני, המזכירה של המנהל הראשי.
אבל זו לא הסיבה שגרמה לי להביא אותנו דווקא לפה - החופשיות ללא הפרעה, אלא ניסיתי להימנע מלהגיע למקומות שעם כמה שאני רוצה אותו ומשתוקקת אליו, אני לא מסוגלת להכיל את זה עוד, וידעתי שאם נהיה במקום פרטי, כמו המשרד, העניינים היו מתגלגלים.

הרגשתי שמשחקים איתי.
כל החיים שלי הייתי ניצב בחיים שלי עצמם.
שנאתי את זה, שנאתי את החיים שלי.
לא משנה מה ההחלטה שאני עושה בחיים, בסוף היא לא ההחלטה הנכונה.
עייפתי מהחיים האלה.
נשפתי אוויר רועד, מנסה לשמור על קור רוח.

בלעתי את רוקי בכבדות כשהסיר מעליו את חולצתו שכבר שרבולה היה סחוט בדמו, חושף את גופו המבהיר.אהבתי את הגוף המפוסל והשזוף שלו.
"זו פציעה רצינית," אמרתי ונגשתי אליו, מנסה בכוח להתעלם מכך שהוא חצי עירום איתי בשירותי עובדים ושגופי רועד.
הוא הסתכל עליי ולא אמר דבר כשהתחלתי להוציא את שברי הזכוכית לאורך כל זרועו בעזרת פינצטה שהייתה בערכה.
"דניאל.." החל לומר. "אל." קבעתי.
"ברגע שתתחיל לדבר זה רק יסתבך יותר," המשכתי.
למשך כמה דקות הייתה שתיקה מביכה כל כך שהיא הייתה מורגשת.
הוצאתי תחבושת מהערכה והתחלתי ללפות אותה סביב זרועו.
הגורגורת שבגרונו עלתה וירדה עם בלעת רוקו.
התפתתי כל כך להתקרב אלייה ולהניח את שפתיי עלייה. לטעום אותו שוב.
עצמתי את עיניי בחוזקה.
לעזאעל.
"שחור על גבי לבן, זה מה זה," המשכתי למלמל לעצמי.
ברנדון פלט נשיפה.
הרמתי את עיניי לעברו, לא מבינה.
עינייו כבר היו עליי, מתבוננות, סוקרות.
מבטו הקרוב שיגע אותי.
"אם זה שחור על גבי לבן, למה קצב הנשימות שלך גבוה כל כך כשאת לידי?" קולו היה מחוספס.
"מ..מה? הוא בסדר לגמרי." אמרתי רועדת.
הוא גיחח ללא הומור.
"למה כולך סמוקה כשאנחנו נמצאים באותו החדר?" לקחתי צעד אחורה והתבוננתי בעצמי במראה.
כן הייתי סמוקה, הפה שלי היה יבש.
בלעתי את רוקי.
"עזוב אותי," מלמלתי ושטפתי את ידי בכיור, מנסה להתעלם מגופו החם הקרוב.