כניעה מתוקה

29 - בילבול

הרכב נעצר ליד הבית קפה שבו נפגשתי עם קודי.
הרגשתי צמרמורת חזקה מבשרת רעות.
הסתכלתי אל ברנדון. ידיו היו חסרות מנוח על ההגה.
קעקוע התו בלט מאוחרי אוזנו.
כל כך רציתי לדעת מה משמעותו, אך עדיין לא רוצה ללחוץ עליו להיפתח.

ניידו שהיה על התופסן הטלפון צלצל. "סיירה בטלר חייג\ת." ברנדון ניתק לה במהירות. כיווצתי את פניי בבלבול. אך רגלו הרועדות מלחץ לא גרמה לי להסיט את מבטי אל פניו.

"מה קורה? למה אתה כל כך לחוץ?"
הוא הפנה את מבטו לעברי.
עיניו סקרו את פניי. לחיי התחממו, הוא חייך והסיר את עיניו.
"ברנד?" שאלתי ולחצתי את ידו שעדיין טמונה בידי.
הוא נאנח וגיחך.
"בגללך," כיווצתי את גבותיי.
הוא החזיר את עיניו האפורות שהציתו בי רגשות שלא יכולתי לשאת, אל עיניי.
"הלחץ שלך הדביק אותי." לא הגבתי.
מצמצתי כמה פעמים.
"ברנדון.."
"תקשיבי.."
דברנו ביחד. נתתי לו להמשיך.
"אני לא בטוח למה את כל כך לחוצה," אמר ונשך את שפתו התחתונה. קינאתי באותן שיניים.
רציתי להצמיד את שפתי כל כך על שפתיו.
"אני לא בטוח שאני רוצה לדעת בכלל," הוא בלע את רוקו.
פניי התלהטו. מה אתה יודע, ברנדון?
נשמתי כמה נשימות עמוקות.
"אתה סומך עליי?" שאלתי והחדרתי את מבטי אל מבטו.
"כן," הוא אמר ללא כל היסוס.
ליבי נצבט.
למה זה הרגיש כל כך לא נכון להיפגש עם קודי, אך באותה העת כן?
הוא פתח את פיו, אך התחרט וסגר אותו מהר.
הוא שתק. המזגן לא עזר לעורי הסמוק.
הייתי לחוצה, הייתי שרויה ברגשות מסוכנים, נפלתי כל כך לרגליו.
יש לו שליטה ענקית עליי והוא אפילו לא מודע לכך.
לבסוף הוא נאנח.
"אני רוצה את האמון שלך. זה כל כך מטומטם לבקש אותו כי אני דפוק בשכל, אבל אני רוצה לזכות בו." הוא בלע את רוקו.
"ברנדון," לחשתי.
הוא נענע בראשו. "אני מתאמץ. אני באמת מתאמץ וכל הזמן נכשל." הוא שפשף את פניו.
תפסתי לידו וקרבתי אותה לחיקי. "תסתכל עליי," פקדתי.
עיניו היו אדומות כשחזרו אל מבטי.
הוא היה חנוק.
"למה אתה אומר לי את זה עכשיו?" לחשתי וחפשתי תשובות פניו.
הוא צחקק ללא הומור.
קולו הפך שקט.
"אני לא יודע, יש לי הרגשה רעה.. אני לא יודע," הבנתי בדיוק למה הוא התכוון כי הייתה לי את אותה ההרגשה הרעה.
"אני לא יודע עם מי את נפגשת שם. אני.. אני מנסה לשמור על קור רוח. אני כל כך מנסה, ולא מצליח, לעאעזל."
הכינות שלו הכתה בי.
רכנתי לעברו ונשקתי ללחייו ארוכות.
למצחו.
לזווית פיו.
בסוף הנחתי נשיקה עדינה על פיו.
הוא לא הסתפק בזה ותפס לעורפי, מצמיד אותי חזק יותר אל שפתיו.
שיניו תפסו לשפתיי ושפתיו מצצו אותן בחוזקה, לבסוף שחרר אותן בקול.
אהבתי שעשה את זה.
שנאתי לשקר לו. אבל עם כל הכינות, רציתי לדעת למה כל כך חשוב לקודי להיפגש איתי.
מצחו צמודה למצחי.
ניידי רטט בכיסי, מעורר אותי.
"הכל בסדר, אני סומכת עלייך."
"אל תעלמי," ביקש.
התקף חרדה בער בחזה שלי.
"אני לא."

יצאתי מהמכונית של ברנדון בטריקה חלשה.
אבל לא לפני שנשקתי אותו שנית, נשיקה מתוקה כדי לוודא שהוא רגוע. הוא לא הראה לי את עיניו, רק יישר אותם קדימה. מרמז שזמנו תם.
התרחקתי מרכבו לכיוון בית הקפה.
הצצתי לוודא כי הלך, רכבו השחור נעלם בהמשך הכביש.
שחררתי אוויר שלא ידעתי שהחזקתי, ונכנסתי לבית קפה הפינתי.
קודי ראה אותי ונעמד. היה משהו בעיניו, מן הקלה לראות אותי.
עיניו הכחולות נצצו כשנעמדתי לצידו.
טיפה חששתי.
הוא החווה לעבר השולחן העגול, מסמן לי לשבת.
היינו בקצה המקום. במקום מבודד, מרוחק משאר הסועדים.
היינו שקטים. כחכחתי בגרוני.
"אז.. מה שלומך?" שאל ומזג מים מהקנקן שהמלצרית הניחה מולנו והבטיחה לחזור שנית כדי לקחת הזמנות.
חייכתי לעברו והנהנתי בתודה לכוס המים.
לגמתי ממנה בכמויות, לא ידעתי שהייתי כל כך צמאה.
קודי הביט בי מחייך. הנחתי את הכוס על השולחן וחייכתי באילוץ.
"אני מצויין, איך איתך?" הוא הניח את כפות ידיו קרובות לידי. הזזתי אותן מאט, הוא שם לב.
"אם לומר את האמת, לא כל כך בסדר." הבטתי בו בהיסוס.
"רוצה לדבר על זה?"
המלצרית חזרה וקיימה את הבטחתה. קודי הזמין עבורי קפה, למרות שלא ביקשתי.
זה היה מעשה מעט מזלזל, כאילו אין לי רצונות, אך הבלגתי.
"מקווה שזה היה בסדר מבחינתך, פשוט את תמיד עם כוס קפה שחור מהדוכן של בו, אז הסקתי שזה מה שאת אוהבת," אמר קודי, נבוך. 
מה הוא? קורא מחשבות?
דבריו לא גמרו לחמימות בחזי, או לכל דבר טוב.
חייכתי לעברו.
ידעתי, פשוט ידעתי שאם הגבר שליבי רודף אחריו ללא הפסקה היה אומר לי את הדברים האלו, ליבי היה פועם ולחיי היו סמוקות.
מה נסגר איתי? רודפת אחרי סבל כשאני רואה בברור שקודי - מישהו שבאמת טוב לי רוצה אותי?