כניעה מתוקה

15 - חוסר שפיות

"אני רוצה לחזור לדירה שלי," אמרתי במהירות.
עיניו נעצמו והוא התרחק ממני במהירות, כיאלו נרתע ממני.
למה קר פתאום?
"לא." ענה, והשאיר אותי חסרת כל מנוע במשרדו הקר.
"תפסיק לשחק איתי!" צעקתי, אך הוא כבר נעלם.

נאנחתי והתיישרתי - מתכוונת לצאת מהחדר ולהתעמת איתו, מה זה אומר לא?
אך כאב חד פילח בגופי עם הפעולה, לכל עבר, כל מקום.
צעקה נפלטה מפי.
נשכתי את שפתיי וניסיתי לרסן את הצריבה.
נשענתי על השולחן הקר, קצה השולחן פגע בפגיעה בבטני, לא יכולתי לנשום מהכאב, התרסקתי על הריצפה.

פלאשבקים של עצמי נזרקת על הריצפה מכים בי, סאם בועט בי, זורק אותי לעבר הריצפה. הכאב מורגש למרות שהזיכרון עבר.
קול צורם נשמע באוזניי, גורם לי לאטום אותם מהר בעזרת ידי.
עיניי מחפשות את מקור הרעש בחדר ללא כל מציאה.
ברנדון מגיח מהדלת, רץ לעברי, הוא צועק משהו, אני לא מבינה מה.
כואב כל כך והקול הצורם לא מפסיק.
אני מנסה לומר משהו, אבל לא מצליחה.
ברנדון קורע מולי, פניו מלאות רגש, בלבול, אהדה, רחמים. ובכל מופנה אליי.
למה הוא מרחם עליי?
הוא אומר משהו, אני לא שומעת מה הוא אומר.

סאם נוגע בי, מעביר את ידו על איברי, זה כואב, זה לא אמור לכואב ככה.

מה זה הקול הזה?

ידיו של ברנדון עוטפות את לחיי,
הוא ממשיך לדבר.
מה הוא אומר?
סאם ממשיך לגעת בי,
אני מעורפלת.

שמישהו ישתיק את הקול הזה.

ברנדון מקרב אותי אליו, מחבק אותי חזק.
הקול נחלש, אני שומעת את ברנדון "ששש", הוא מנגב את דמעותיי.
הקול נפסק במהירות למשמע קולו המרגיע.
ברנדון עצר אותו?
"ששש.." מילמל שוב ברנדון, גופי נרגע למגעו המנחם.

זה הרגע בו אני מבינה, שהקול הזה יצא ממני.

"הכל בסדר," הוא לוחש.
אני מתייפחת.
זכרונות הכו אותי ברגעים שלא ציפיתי להם.
שנאתי כל רגע, הייתי חסרת יכולת להגיב.
לא הייתי אני.
אני מחובקת בידיו, הוא לא יודע איך להגיב, ידיו מגוננות על גופי.
ידיי זרוקות לצידי גופי, לא מחבקות אותו בחזרה.
הייתי חלשה מידי, גרוני צרב, גופי כאב.
ברנדון בסופו של דבר התרחק ממני.
השפלתי את מבטי,
הייתי מובכת כל כך.
הוא ראה אותי מתחרפנת, הוא בטח חושב שאני מטורפת. ידעתי שרעיון גרוע להמשיך לשהות פה עוד דקה נוספת.
הייתי צריכה להתבודד ולתת לעצמי את הזמן שלי עם עצמי, כמו תמיד.
ידו של ברנדון הושטה לעברי, נרתעתי ממנה.
הוא נשף אוויר והתרומם.
"את יכולה לקום?" בקולו נעלם הרוך.
לא עניתי. "דניאל את צריכה לקום מפה," נענעתי את ראשי.
הוא התכופף ואחז במותני.
"לא!" התנגדתי והעפתי את ידו ממני במהירות, אך ברנדון חזק ממני.
"אני לא מתכוון להשאיר אותך פה על הריצפה,"
הוא אחז במותני ומתחת לברכיי והרים אותי כמו שמרים ילד שנרדם ברכב לאחר נסיעה ארוכה.