כניעה מתוקה

13 - זה לא אני

"מה את חושבת שאת עושה?"
קול צרוד נשמע מאחורי.
גם בלי להסתובב הבנתי מי זה,
רק הקול שלו מעביר לי זרמים כאלו.

המפלצת עמדה מאחוריי,
ברנדון קול הוא מפלצת.

הסתובבתי במהירות.
ברנדון עמד בכניסה לחדר, עם שתי כוסות קפה בידו.
הוא לא הסיר את מבטו מפרצופי, מנסה לקרוא את הבעת פניי המפוחדת.
פחד, חששות, כאב. הרגשות הציפו אותי.

בהיינו אחד בשני, לא יודעים איך להגיב.

"מה עשית לי?" שאלתי, חלושות.
גרוני כאב, המילים יצאו צורבות.

ברנדון כיווץ את גבותיו, לא מבין.
אך מהר מאוד עיניו התרחבו, הוא החל להתקרב אליי.
"שלא תעז להתקרב אליי!" צרחתי.
הוא לא עצר.
"עצור!" קשיי נשימה, ראייה שחורה, לחץ לא מוסבר. התקף חדרה.

הרגשתי כיאלו גרוני מתנפח, לא מאפשר לי לנשום.
"בבקשה, אל תתקרב!"
כאב לי.
דמעות החלו לרדת במהירות.

ניסיתי לברוח דרך הכיוון השני, לדלת. אך גופו עצר אותי.
דחפתי אותו ממני, גורמת לכוסות הקפה לשפוך את תחולתן על גופו.
הוא פלט שרשרת קללות.
"גאד דמאט תעצרי!" צעק.

באותו הרגע לא הרגשתי כאב. רצתי, חפשתי דרך מילוט הרחק מהמטורף הזה.

"דניאל!" קולו הרם של ברנדון נישא ברחבי הפנטהאוס.
לא עצרתי עד שהגעתי לדלת, סוף סוף.
אחזתי בידית מניסיתי לפתוח אותה במהירות כידי רועדות,
אך כמובן... הייתה נעולה.
בכיתי, בכי כואב.
יבבות ואנחות, דמעות חמות זולגות במורד לחיי, מגיעות לגרוני.

יכולתי להרגיש אותו מאחוריי, מסתכל עליי מתחרפנת בשקט.
ברנדון התקדם יותר ויותר עד שנעמד מעליי.
"בבקשה, בבקשה," אני מתייפחת.
הוא לא זז.
"תתרחק, אעשה כל מה שתרצה, אל תגע בי,"
הוא נשף ברעד.
"סתובבי לעברי דניאל," לחש ברוך.
הכל מבלבל, מפחיד, מבעת.
נדתי בראשי לשלילה, לא מוכנה.

"זה לא אני,"
עצמתי את עיניי בכאב.
שלוש מילים. שלוש מילים שלא חשבתי שכל כך רציתי לשמוע.
אבל בעיות האמון שלי לא אפשרו לי לקחת את מילותיו.
נדתי שוב בראשי, "איך אוכל להאמין לך?" לחשתי. קולי צרוד מהצעקות וגרוני שורף.
הוא שתק, נשמותנו היה הקול היחיד שנשמע במשך דקות ספורות.
"כי אני זה שציל אותך." לחש בקושי.
הסתובבתי לעברו במהירות.
הוא היה קרוב כל כך.

"מה קרה לי? מי עשה את זה?" ברז הדמעות עדיין זלג, עיניו עקבו אחרי דמעותיי.
הוא הרים את ידו, אך החזיר אותה למקומה כשנרתעתי ממנו.
עיניו הביעו פגיעות. הוא נפגע מהתנהגותי.

הוא נד בראשו.
הפצרתי בו עם מבטי.
הוא עצם את עיניו, והתרחק ממני במהירות.
"תכנסי להתקלח, צריך להחליף לך תחבושת היא ספוגה בדם." אמר כשעשה את דרכו במעלה המדרגות.
"הי! אתה לא יכול פשוט להתעלם מזה, אתה לא יכול להסתיר ממני מידע שקשור אלי!"
הוא הסתובב לעברי כשרגלו הימנית על מדרגה עליונה.
"אני מתכוון לספר לך אחרי שתתקלחי,"
אמר את המובן מאליו.
"אוה," לחשתי.
הוא המשיך את דרכו במעלה המדרגות.
הורדתי את מבטי אל גופי,
לחיי סמקו שנזכרתי במה אני לבושה.. ככל הנראה בטריקו ששייך לברנדון, בלבד.
"רגע!" קראתי.
הוא צחקק והסתובב אליי, מביט בי מלמעלה.