**נקודת מבט אלין**
אני בהיתי בפלאפון שלי והרגשתי דמעות על הלחי שלי.
איך זה קרה?! איך ההורים שלי מתו?! לא מצמצתי, לא זזתי, קפאתי במקום רק קראתי את ההודעה. אני כן עצובה אבל מצד שני יש בי משהו שאומר שלא אכפת לי בגלל שאני בקושי והייתי איתם, הרוב הייתי לבד בבית ורק עם חברים וכמעט ולא גדלתי עם ההורים.
אני ניגבתי את הדמעות והרמתי את מבטי
"אלין את בסדר?! להביא לך לשתות?!"
"אני בסדר"
קמתי מהספה ולקחתי לשתות מהמטבח ונשענתי על השיש. שון נכנס למטבח ואני הסתובבתי ושמתי את הכוס בתוך הכיור. הוא התקרב אליי סובב אותי אליו והסתכל לי לתוך העיניים.
"את באמת בסדר?"
"כן באמת"
"אני לא בטוח"
"ואני כן"
"איך את יכולה להיות בסדר?"
"בקלות, יאללה שון עזוב"
אני הזזתי אותו וחזרתי לסלון
"סורי אבל אני צריכה ללכת"
"זה בסדר"
חיבקתי את כולם ויצאתי מהבית. הלכתי אליי בחזרה הביתה. הגעתי הביתה עליתי לחדר שלי שמתי פיג'מה וניכסנתי למיטה. לאחר כמה דקות שקטות שמעתי דפיקות בדלת אבל לא הלכתי לפתוח כי לא היה לי מצב רוח. הדפיקות פתאום הופסקו אבל הפלאפון שלי התחיל לצלצל וזה היה שון
"מה?"
"את יכולה לפתוח לי?"
"זה פתוח"
ניתקנו והוא עלה אליי לחדר והתיישב לידי
"למה הלכת?"
"כי אני עייפה"
"את רוצה שאני ילך?"
"לא"
הוא נישכב לידי ואני הסתובבתי אליו. הוא ליטף לי את הלחי ואני שיחקתי לו בשיער. לאחת כמה שניות נירדמתי. קמתי בבוקר ולידי שון היה
"יאללה קומי שלא נאחר לביצפר"
"אוף. נו אין לי כוח שון!!!"
"אין מה לעשות"
התקרבתי אליו ונישקתי אותו. תאמת אני אוהבת לפתוח את הבוקר שלי איתו. אנחנו הפסקנו את הנשיקה וקמנו מהמיטה. ציחצחנו שיניים שטפנו פנים ואני התלבשתי. שמתי ג'ינס כחול חולצה תכלת ונעלי פלטפורמה לבנות. עשיתי קוקו גבוה והייתי מוכנה. לקחתי את התיק ואני ושון יצאנו מהבית ונכנסנו לאוטו שלו. נסענו לביצפר וכשהגענו שון החנה את האוטו ויצאנו ממנו. ניכנסנו לכיתה ביחד ואז ראינו את מישל ואיימי בוהות בנו בפרצוף ניגעל ואכזרי.
