אני מאמינה שהכל זה סימן, לפעמים זה נשמע כמו משהו פתטי ועלוב שעושים בשביל לתלות תקוות במשהו, אבל אני באמת מאמינה בזה.
אני באמת חושבת שלכל דבר שקורה יש סיבה ואם לא ראיתי היום את יונתן כנראה שלא הייתי צריכה.
ואולי זאת סתם הדרך שלי להתמודד עם ההתנתקות ממנו.
אולי אני מרגישה אשמה, שלא נתתי לו אף פעם הזדמנות להסביר את
עצמו ועכשיו אני משלמת על זה.
אני פותחת את דלת הבית שלי וחיוך קטן עולה על פניי כשאני רואה שהכל נשאר אותו דבר.
תמונה שלי ושל יונתן בסלון מציפה אותי ואני מגחכת, לילות ארוכים במיטה ביחד וארוחות משותפות במטבח, ואפילו הדמעות אחרי הריב שלנו והדלת שהוא סגר אחריו.
אני הולכת אל חדר השינה ומתחילה לסדר את הדברים האחרונים שלא לקחתי, אורזת במזוודה שהבאתי ומנקה מה שאני יכולה, כנראה שנטע תביא שותפה חדשה או שתעבור לגור עם החבר שלה.
אני שומעת את דלת הכניסה לבית נפתחת ואני עוצרת את המלאכה, אולי נטע הבינה שבאתי לכאן אז היא באה אחריי?
אני קמה ממקומי קצת מפוחדת ויוצאת מהחדר, אני מגיעה אח הסלון ועוד לפני שאני מספיקה להבין מה קורה אני צווחת בבהלה, כשאני מבינה מי עומד מולי הבהלה הזאת מתחלפת בבלבול, חרדה, התרגשות ובעיקר לחץ.
יונתן.
יונתן לא היה נראה מופתע מהתגובה שלי, הוא הביט בי באטימות והלב שלי דפק במהירות.
״בחיים לא תנעלי את הדלת,״ הוא אמר בחוסר סבלנות, התאפקתי לא להגיב לו שהוא אידיוט ולמעשה שתקתי ונעצתי בו מבט עצבני.
״מה אתה עושה כאן?״ שאלתי בחוסר אונים, היו לי כל כך הרבה שאלות וזאת הייתה נראת לי התחלה מצוינת.
״מה את עושה כאן?״ הוא שאל כמובן מאליו, ״בבית שלי?״ תהיתי שומטת את ידיי לצדדים.
״שמעת שהיית היום במשרד,״ יונתן נשען על הדלת והעבודה שהשיחה הזאת עומדת להיות ארוכה עושה לי טוב.
״הייתי.״ אני עונה בלחש, ״איך אתה יודע?״ שאלתי בטיפשות, נו גאון - איך הוא יודע?
״גברי,״ הוא אומר ואני מבינה שאני באמת מטומטמת. מבטו של יונתן נתקע במזוודה שלי שנמצאת ליד רגלו השמאלית ליד דלת הכניסה.
אני מנצלת את ההזדמנות להתקרב אליו ונעמדת מולו.
״באתי לקחת את הדברים האחרונים שלי.״ אני מסבירה, אני מזהה מבט עצוב בעיניים של יונתן, כאילו נתתי חוסמת לסוף היחסים ביננו.
״זהו?״ הוא שואל, אני לא מסוגלת ליישר אליו את המבט שלי, אני מבינה שה״זהו״ הזה הוא הרבה מעבר.
