בסיבוב - טונה
-
הבוקר שלי התחיל די לחוץ, אתמול בלילה לא נרדמתי אחרי השיחה עם קים. לא הפסקתי לחשוב על קים ועל יונתן.
יונתן ואני לא דיברנו מאז שעזבתי את הבית שלו אתמול בבוקר וזה הפחיד אותי, כי ידעתי שאם הוא לא מדבר איתי - הוא מדבר עם אן.
בקושי מצאתי זמן, שלפתי מהארון חולצה מכופרת ונשית בצבע לבן והתאמתי לה חצאית ג׳ינס קצרה, נעלתי את העקבים הלבנים שלי שאני כל כך אוהבת.
הדרך למשרד הייתה מהירה כשכמעט ורצתי על העקבים, חא משנה כמה אני אאחר אני מסרבת לקחת את הרכב, לוקח לי יותר זמן למצוא חנייה בעיר הארורה הזאת.
״בוקר טוב,״ חייכתי אל המזכירה שישבה בכניסה, היא למדה לאהוב אותי, ואפילו הייתה מחייכת אליי לפעמים.
כשנכנסתי אל המשרד ראיתי פרצוף שלא פגשתי הרבה זמן - גבריאל.
״בוקר,״ באמת שמחתי לראות אותו, לא פגשתי אותו כבר כמה ימים אחרי שהתרגלתי לבלות איתו את כל הבוקר שלי, האמת שגם לא ממש יצא לי לחשוב עליו ורק עכשיו הבנתי שהוא די הפך לשגרת היום שלי.
״אוהו, שנים שלא נפגשנו.״ אני מבינה שגם גברי שם לב שעבר יותר
מדי זמן מאז שהגעתי לעבודה, הוא קם לקראתי ואני נשקתי ללחיו, ״שמעתי שהיית חולה, איך את מרגישה?״ הוא הניח את כף ידו על ראשי בדאגה.
קימטתי את מצחי בבלבול, מתי הייתי חולה?
״אתמול, כשלא הגעת.״ הוא מלמל, פערתי את עיניי בבהלה ופלטתי שיעול מזויף ״כן, באמת קצת התקררתי אבל עכשיו אני מצוין.״ שיקרתי במהירות.
אז זה מה שיונתן סיפר להם, טוב שהוא לא הרג אותי ודי.
״פעם אחרונה שאת משאירה אותי פה לבד הא?״ הוא מחץ את פניי, ״לבד?״ שאלתי מגחכת, מה זאת אומרת לבד?
״אתמול. לא את ולא יונתן הייתם פה, זה היה היום הכי ארוך בחיי.״ הוא סיפר בדרמטיות, פרצתי בצחוק והתיישבתי בכיסא שלי.
״טוב שהוא מגיע היום, הא?״ גברי שאל בחיוך, לא אמרתי דבר והעברתי את ידי בשיערי בזמן שנעצתי את מבטי בקלסר המשעמם שהיה מונח לפניי.
העדפתי לא לראות את יונתן בכלל, אני לא מוכנה לפגוש אותו עדיין, אני כל כך נלחצת ולא מסוגלת לתפקד כשהוא בסביבה שלי שהיום הזה הולך לעבור כל כך לאט.
למרות הכל הייתי בי ציפייה לא ברורה, חיכיתי לרגע שיונתן יפתח את דלת המשרד השקופה כבר ויצעד פנימה, העיניים החומות שלו יביטו בי באדישות כבדרך קבע והריח המשכר שלו ימלא את חלל החדר.
״אני חושב שאנחנו צריכים לעשות משהו, שלושתינו.״ גברי הציע מרוצה מהרעיון שלו, ״מה זאת אומרת?״ גיחכתי לא מבינה, שלושתינו? הפכנו לשלישייה?
