Blind Love- אהבה עיוורת- Woosan

פרק 1

וויונג יצא מהבית, הוא רצה לצאת ולנשום את האוויר הקר שנשב בחוץ.
הוא לבש מעיל ארוך וצעד ברחובות, מאזין לפליליסט השירים שהתנגנו לו באוזן.

היה קר מהרגיל והוא כרגיל עקשן, בוחר לצאת ולהסתובב. לנשום אוויר קר ולהיות חולה.

וויונג צעד ברחובות והביט בילד קטן שישב על הספסל ופשוט רעד מקור, הוא התקרב אל הילד והתכופף אל הילד, מביט בו.

"למה אתה כאן?" וויונג פנה אל הילד בקול עדין, הוא היה נראה בן 6. "אני לא יודע... אמא שלי אמרה לי לחכות לה עד שהיא תבוא" הוא אמר תוך כדי שהוא רועד מקור.

וויונג הביט בו ונגע בידיו הקטנות של הילד. ידיו פשוט היו קרות כקרח, וויונג הוריד את המעיל מימנו ושם על הילד את המעיל.

'איזה אמא מפגרת תגיד לבן שלה לחכות פה בקור הזה?'

"איך קוראים לך?" וויונג שאל את הילד.
"ג'ין יונג", "כשאמא שלך אמרה לך להמתין פה.. היה לך קר?" וויונג שאל תוך כדי שהוא מנסה להבין ממתי הילד נמצא פה. "לא, לא היה כל כך קר.. אבל כן היה חושך".

וויונג הביט בשמיים, היה כבר חושך ולילה, אין מצב שהילד הזה פה מאתמול מחכה לאמא שלו. "היא אמרה שהיא תבוא, אני אחכה לה כאן עד שהיא תבוא", הילד אמר בקול עדיין ומתוק.

וויונג התיישב לידו ואחז בידו הקטנה של הילד.. מנסה לחמם את שניהם בקור המקפיא. "ג'ין יונג! " קול נשמע.

וויונג הביט באישה שבגדיה היו פרומים ומרופטים, והיא רצה לעברם. ג'ין יונג התרומם ורץ לעבר אימו, הוא חיבק אותה חזק. "אומה, למה לקח לך כל כך הרבה זמן? אני רעב" הקטן אמר. "אני מצטערת מתוק שלי, בוא נלך לאכול".
"איפה אפפה?" הקטן שאל, "אבא? בוא נדבר על זה בבית".

ג'ין יונג בא להוריד את המעיל ולהגיש לוויונג אך הוא עצר בעדו. "לא, תשאיר את זה עליך ותחזיר לי בהזדמנות" וויונג אמר וחייך אל הקטן.

המעיל הארוך כיסה את כל גופו הצנום של הילד, "תודה לך" אימו של ג'ין יונג אמרה. "אין בעד מה, תשמרי רק על הילד שלך" הוא אמר ונופף להם לשלום תוך כדי שהוא מביט בדמויותיהם שהתרחקו ונעלמו אט אט בחשכה.

הוא לקח נשימה גדולה לראותיו והוציא אוויר. ריאותיו התמלאו באוויר צח וקר.
אפילו שהוא היה עם יותר מ 4 שכבות של קפוצונים; היה לו קר, הוא לא יכול להתכחש לעובדה הזאת, אבל הוא בשלו. ממשיך לשבת על הספסל, מביט בעוברים ושבים.

מחוגי השעון זזו מהר יותר ממה שחשב.
כשהוא התרומם מהספסל השעה הייתה 1:30, לא היו כמעט אנשים שעברו מולו, אולי בודדים.. אבל עכשיו היה לו ממש קר והוא פשוט קם והלך.

                            ***

כשהוא הגיע הביתה הוא חלץ את הנעליים, וישר נזרק על הספה. הטלפון שלו צלצל. "הלו?"
-"למה אתה ער בשעה כזאת?" ג'ימין שאל את וויונג.

-"זה מדהים איך כל פעם מחדש אתה שואל את אותה השאלה הזאת בסוף!"

"בא לך לענות?" ג'ימין שאל כשלא שמע תגובה מין האחר.

"ג'ימינייי..."

-"כן?"

"קר לי!"

-"קר לך??" ג'ימין לא הבין מאיפה היציאה הזאת.

"כן"

-"רגע, ומה אתה רוצה ממני?" ג'ימין ניסה להבין את וויונג למרות שהוא נהנה מלמרוח אותו בטלפון.

"תן לי לישון, אני אדבר איתך מחר" וויונג מלמל לתוך הטלפון.

-"לילה טוב ווויונג.. אל תאחר מחר לטובתך, יש מחר מבחן".

"תתקשר אלי מחר בבוקר מוקדם, אני אתעורר רק מהצלצולים הבלתי פוסקים שלך" וויונג ביקש מג'ימין, סומך עליו בקטע הזה יותר מידי, ובמיוחד אם הוא ביקש.

"תישן טוב" ג'ימין אמר וניתק את השיחה לאחר כמה שניות שוויונג איחל לו לילה טוב וחלומות מתוקים על ג'אנגקוק שלו- האחד שלו.

הוא הביט בצג הטלפון והניח את הטלפון על השולחן, נכנס לשינה טרופה בתוך הסמיכה, מחמם את עצמו.