סאן נכנס לחדר של וויונג והביט בעיניו שהיו עם תחבושות. ג'אנגקוק וג'ימין נכנסו לחדר כשבידיהם כוסות עם קפה. "קח, אתה תיהיה זקוק לזה". "תודה", סאן אמר ולקח מידיו של ג'ימין את הכוס. הוא באמת יצטרך את זה.
"ג'אנגקוק, או שתיקח את ג'ימין הביתה או שתישן איתו פה". "אני רוצה להישאר פה", ג'ימין אמר לג'אנגקוק כשעיניו מביטות בו. "אני פה איתך", ג'אנגקוק אמר וליטף את שיערו של ג'ימין. "מה שאתם מחליטים" סאן אמר וחזר להביט בוויונג, ממתין שהוא ישוב להכרה.
כשוויונג התעורר הוא הרגיש כיצד ראשו של סאן על חזהו ישן והוא החליט לישון.
הגיע הבוקר וסאן התעורר הוא פקח את עיניו והמתין רק להביט בעיניו של וויונג, רוצה לראות שהוא בסדר. ואכן הוא התעורר. כשהוא התעורר הוא הביט בג'אנגקוק וג'ימין שישבו על הספה ועיניהם עצומות מעיפות כשראשו של ג'ימין הונח על כתפו של ג'אנגקוק. סאן חייך כשהביט במראה שלמול עייניו.
"אה..." וויונג הוציא קולות מוזרים מפיו. "וויונג", "מה?", "איך אתה מרגיש?" סאן שאל, מלטף את ידו. וויונג לא ענה, הוא רק שתק. "וויונג, תענה לי".
שתיקה.
"תענה לי" סאן אמר ברכות יותר, ממשיך ללטף את ידו ואצבעותיו של וויונג. "סאן". "כן וויונג?", "כואב לי". סאן ליטף את שערו של וויונג ולא אמר כלום. הוא רק חייך חיוך עצוב, מלא בכאב. "אתה תהייה בסדר", "רק תיהיה לידי", וויונג ביקש, מרגיש את החום מבעד לידיו של סאן שמלטפות את שערו בחום וברכות- נהנה להרגיש את שערותיו.
וויונג עוד יצליח לראות, הראיה עוד תשוב אליו בחזרה! אני אדאג לזה - סאן הבטיח לעצמו בתוך ליבו. לא מאמין כיצד המחלה הארורה הזאת פקדה את גופו של וויונג ולקחה ממנו את העיניים, את אחד הגרומים הכי חשובים של הטבע, המתנה הכי גדולה מין השמיים. אבל זה מה שעכשיו... וויונג שוכב למולו כשעיניו עם תחבושות על העיניים והיכולת לראות- נלקחה ממנו.
ג'ימין התעורר כעבור כמה דקות והביט בג'אנגקוק שישן בדיוק כמוהו על הספה וראשו עכשיו נותה מעט הצידה מכיוון שג'ימין הוזיז את ראשו וראשו של ג'אנגקוק עד עכשיו נתמך בראשו של ג'ימין. "ג'אנגקוקי~", ג'ימין ניסה להעיר את ג'אנגקוק, אך הוא נדחה בכך שג'אנגקוק משך את ג'ימין אליו והחזיר אותו בחזרה לאותה תנוחה בה ישנו עד לפני כמה רגעים.
"תסתכל עליהם בשקט" ג'אנגקוק אמר כשעיניו עדיין עצומות, יודע שהוא אכן הביט עד לפני כמה דקות בסאן ווויונג. "תתן להם להיות עם עצמם זה בעולמו של זה בדיוק כמו שהם עושים בשבילנו" ג'אנגקוק אמר כשעיניו כרגע פתוחות והוא הביט בג'ימין שפניו כרגע היו למולו. "אני עושה מה שאתה תגיד לי אך ורק בגלל שאני מסכים עם מה שאמרת" ג'ימין אמר והניח נשיקה בודדה על שפתיו של ג'אנגקוק.
"אין לכם תקנה" וויונג אמר ונאנח, לעומתו שסאן חייך, גם הוא שמע את השיחה של השניים. הוא התרגל לג'ימין וג'אנגקוק כבר. הם שקטים עם עצמם כשהם בחברה נוספת וכשהם שניהם לבד זה מגביר את העוצמה שלהם האחד כלפי השני.
סאן המשיך להנות ממגעו הפיזי של וויונג בידו שלו גם, אצבעותיו של וויונג שעברו מבין שערותיו גרמו לו לתחושה של רוגע ושלווה, דבר שהיה צריך להיות בדיוק ההפך כרגע. אך שום דבר לא יעצור בעדו, הוא רוצה אותו לידו, רוצה להרגיש כיצד רק הוא מצליח להעביר בו את ההרגשה הזאת, השונה. ואף אחד לא יעצור בעדו כרגע.
לאט לאט הזמן עבר.. הדקות הפכו לשעות והשעות הפכו לימים, הימים הפכו לשבועות וכך עברו להם חודשים על גבי חודשים.. החודשים הפכו לשנה וכך שנתיים.
וויונג השתחרר כבר ממזמן מבית החולים, אך הוא הגיע לשם מאז שוב. הפעם השנייה שהוא יצא מבית החולים היה כשהוא ראה את הדרך, רואה לאן רגליו מוליכות אותו וכיצד הוא אכן מסתובב בחופשיות- מקבל את המתנה שהוא קיבל מאדם לא ידוע. הוא לא יודע מי זה שוויתר על האפשרות שלו לראות ונתן לו את היכולת הזאת. או שהאדם הזה לא בחיים.. גם אופציה.
בחלוף להן השנתיים וויונג הבריא וראייתו שבה אליו, הוא לא ידע מי זה שנתן לו את המתנה לראות את היקום, אבל הוא לר ידע, התורם היה בעילום שם.
כשוויונג יכל לצאת מהבית, המקום הראשון אליו הוא הלך היה ביתו של סאן. הוא הביט על הבית מבחוץ, הבית היה חשוך וחסר חיים. זה היה נראה כאילו אף אחד אינו גר בבית הזה או שנכנס למקום הזה. כך לפחות הוא חשב לעצמו.
YOU ARE READING
Blind Love- אהבה עיוורת- Woosan
Romanceמחלה כלשהי מתגלה בגופו של וויונג. אף אחד לא יודע כיצד היא תשפיע או באיזה איבר היא תפגע. הוא נקלה לסיטואציות מסובכות ושונות, גורמות למחלה להתגלות בפני האחרים, בפני האחד שהוא הכי לא רוצה שיגלה על כך. עולמם של השניים הופך באחת לחשוך, מתהלכים זה בעולמו...
