וואנשוטים, קטעי כתיבה ועוד

שבי

אני אבודה, בודדה. מים עכורים מקיפים אותי, אף לא טיפה אחת צלולה, ואני - לא רואה דבר.
לפתע אני נתקפת פרץ של אדרנלין, ומרימה אגרוף להלום בדופן האקווריום.
הוא צונח במהירות, כי אני יודעת שאין טעם לנסות, יודעת שהמנהל יתנהג כאילו אני שקופה, כמו תמיד.
אולי הוא מתעלם ממני כתוצאה ייסורי המצפון על כליאתי, יצור קטן וחסר ישע?
אבל הוא קיר לבנים, הוא אינו יכול לחוש דבר. ליבו חצוב משיש חלקלק, ממש כמו לשונו הערמומית, המצופה דבש ושמן.
נחש.
שנאה בוערת בי לרגע, אך אני נושמת עמוק והיא שוככת במהירות. כמו שהוא אומר; אני צריכה להיות "ילדה טובה", אחרת...
הוא מעולם לא סיים את המשפט, אך אינני מסוגלת לנסות להשלימו.

אני בוהה מעבר לקיר הזכוכית, ורואה רק לכלוך וכתמים שנוצרו מהזנחה. פעם היו מנקים את האקווריום אחת לשבוע, אבל בשלב מסוים המנהל החליט שזה לא נחוץ.
פעם הייתי נוקשת עליו בנחישות, מנסה ללכוד את מבטו של האדם הלבוש בחליפת קטיפה מגונדרת שהיה עומד ליד כלובי. הוא לא היה משיב לי מבט, אלא מתעלם בנחישות לא פחותה וממשיך לדון בלחישות עם אנשים שונים ומשונים, שנראה היה שבאו אליו אך ורק כדי שיהיה לו תירוץ לא להסתכל עלי.
אבל לא אדע האם הם באמת באו למטרה הזו; מעולם לא העזתי לצותת לשיחתם.

אבל זה היה לפני שלוש שנים. ארבע שנים תמימות אני כלואה במכל הזה; בשנה הראשונה עוד חשבתי שיש בליבו של המנהל טיפת רחמים עלי, שאכפת לו ממני.
הייתי תמימה, צעירה וטיפשה.
כיום אני יודעת שהוא לא יעיף מבט לעברי, כי אני רק עוד פריט בתצוגה שלו.
אבל בכל יום, רגע לפני שהוא מוריד את הווילון האדום מהאקווריום, והמוני הילדים, המבוגרים והנערים, מביטים בי בסקרנות -
אני מרשה לעצמי לדמיין איך היו נראים חיי אילולא נתפסתי.
הייתי שוחה באוקיינוס, מלהגת בפיטפוטים חסרי טעם אך מהנים עם חברותי, וזנבי הלבן כפנינה היה בוהק בשמש. הייתי צוללת למעמקים ועולה מהם, כששערי השחור מתנופף מאחורי, ולא רפוי וחסר חיים. הייתי מתיידדת עם דולפינים ועם חיות ים אחרות, ומשחקת איתם עד שעות בין הערביים, כשהשמש שוקעת ומותירה את הים רגוע ונוצץ בשלל צבעים עדינים; ובסוף כל יום הייתי הולכת לביתי, העשוי מאלמוגים, ומקבלת חיבוק חם מאבי ומאימי - אנשים שדאגו לי.
הייתי חופשיה, הייתי אהובה.
ליבי נצבט ממחשבה על החיים שנגזלו ממני, אך עוד מעט יאיר היום, ואיאלץ לחייך כמו בובה, לעשות פעלולים ולשחות בקושי בחלל הצפוף שהוקצה לי, כשעיניהם של המוני אנשים בוהות בי; אני לא חושבת שאתרגל לזה אי פעם.