וואנשוטים, קטעי כתיבה ועוד

מישהו שאכפת לו

הרחבה הגדולה היתה מלאה רצפות מלוכלכות, מוזנחות. היא כמעט ריקה.
חוץ מדמות אחת, שנמצאת באמצע החדר.
ילדה.
או שמה נערה?
היה קשה להבחין.
שיער בצבע שוקולד נפל על פניה כמפל מים, השתפל לאורך גבה, עד לרצפה, ונראה כאילו לא ייגמר לעולם. גבה הכחוש היה מוסתר לחלוטין במסך השיער הסבוך.
היא היתה מכורבלת לכדור, ידיה מחזיקות את הברכיים, מתנדנדת מצד לצד.
געיות בכי חרישיות בקעו ממנה.
היא שידרה חוסר אונים.
אומללות.
והיא חיכתה.
היא חיכתה לליטוף אוהב.
למגע חמים.
להבעת חיבה, אולי, גם הקטנה מכל.
היא היתה שקועה בבדידותה, ולא שמעה את הצעדים שהדהדו על רצפת האבן, עד שהדמות רכנה לצידה.
ואז היא הרימה את מבטה.
הפנים המלוכלכות הוכתמו בדמעות. העיניים האפורות כגרניט בהו בחלל, לא ממוקדות, מבולבלות.
היא ראתה מולה איש מבוגר, לבוש בחליפה, שערו השחור מכוסה בכובע קסקט אפור. עיניו החומות היו טובות.
"מי את?" אמר האיש בעדינות.
הנערה פלטה השתנקות והסיטה את ראשה אל הרצפה.
"ילדה," המשיך האיש ברוגע, "אני רוצה לעזור לך. מה שמך?"
היא לא ענתה.
"בבקשה." עכשיו הוא נשמע נואש. הוא תפס את סנטרה והכריח אותה להביט בו.
"הקשיבי לי, זה רק לטובתך!"
ואז היא הבינה.
זה היה מה שהשתוקקה אליו כל הזמן.
מישהו שאכפת לו ממנה.
ואת ההזדמנות הזו היא לא יכלה לפספס.
"אני לא יודעת." פלטה בקול צרוד.
האיש נראה מעודד משיתוף הפעולה הפתאומי שלה, אך התשובה לא סיפקה אותו.
"מה זאת אומרת?" שאל. "את לא יודעת מי את?"
"אני אף אחת. אינני קיימת. אני רק צל." השיבה בשקט. "אני לא זוכרת דבר. הייתי פה מאז ומעולם. אין בי כלום, אני כלום. רק גוף רועד, רק אומללות מתמשכת. נערה מוכת יגון. רק שבר רצוץ של מה שהייתי פעם. אם הייתי. אשאר כאן לנצח, כי אין לי לאן ללכת. ומפה לא אתקדם לשום מקום."
האיש הביט בה ברחמים.
"בואי," אמר, והושיט לה את ידו. "נדאג לך למקום חם. בגדים, אוכל, מקום לישון לכמה ימים טובים. להסתגל. ומי יודע," המשיך, חיוך מרצד בזווית פיו, "אולי גם תרצי להישאר."