וואנשוטים, קטעי כתיבה ועוד

אושר

ה״וואנשוט״ הזה הוא בעצם פרק ראשון מסיפור כלשהו.
אם הוא נראה לכם מעניין והייתם רוצים שאני אפרסם גם את הפרקים הבאים.....
סביר להניח שזה לא יקרה.
אולי זה יקרה.
כנראה שלא.
תהנו מהקריאה👋🏻

צל שחור העיב על חייה הדי סבירים של ג׳וי סורל. בזה הרגע היא חזרה מהלוויתו של אביה, והיא הייתה שקועה בעולם עגמומי וקודר. עד שהגיעו הביתה במכונית הטויוטה המקרטעת של אימה, ג׳וי כבר הספיקה להכריז בליבה שחייה הם לא יותר מגוש אפל של דיכאון, עצב וחוסר תקווה.

אביה של ג׳וי, טימותי סורל, נהרג בתאונת דרכים- בדיוק ביום ההולדת ה14 של ג׳וי. אנשים גרסו שזה סתם מזל רע, או צירוף מקרים, אבל ג׳וי היחידה שידעה מה זה באמת-
הקללה.
היתה מוטלת עליה קללה. לא היו בידיה ראיות מוצקות, אך היא היתה בטוחה בזה. אחרת, איך דווקא ביום השנה התשיעי לחברות שלה ושל אנה, אנה  נעלמה מבית הוריה והוכרזה כנעדרת? האם זה מקרה שדווקא ביום של המבחן שכנראה עומד להיות אחד המבחנים החשובים בחייה היא אושפזה בבית חולים עקב התייבשות? לא, זה לא מקרה. היא מקוללת. בטוח. היא יודעת את זה מגיל 11. עד אז היא האמינה לשטויות שלימדו אותה, על מקרים ומזל. בגיל 11 היא התחילה להבין שהיא מקוללת. השאלה שהעסיקה אותה במשך שלוש שנים היתה: מי, ולמה?

*****
ברגע שהגיעו הביתה, ג׳וי רצה לחדרה החשוך, הטילה עצמה על המיטה והתמסרה לרגשותיה. היא מיררה בבכי במשך שעה לערך, ואז ניסתה להתעשת. היא קמה ממיטתה, איבריה שמוטים, והתיישבה ליד שולחן הכתיבה שלה.
ג׳וי ניגבה את פניה בטישו רך, וידה ריפרפה לעבר ערמת הדפים המקושקשים שהיתה מונחת על השולחן.
ברגעים קשים כמו אלו, הדפים הללו היו נקודת המפלט היחידה שלה.
עיניה היו נפוחות ואדומות, והתסרוקת המוקפדת שאספה את שערה החום לפקעת התבלגנה כליל. מראה לא היה מלבב כלל, אך היא שכחה את זה לחלוטין.
כיצד היא יכולה לשים לב לדברים קטנים כאלו כשאביה נלקח ממנה?
למזלה, היה לה משהו טוב יותר ממציאות.
היא חיטטה בערמת הדפים, ולבסוף מצאה את מה שחיפשה-
דף לבן וריק.
ג׳וי לקחה עט נובע מקופסת כלי הכתיבה שעמדה על השולחן, והתחילה לכתוב.
היא כתבה על נערה יפיפיה שמחובקת על ידי אביה רגע לפני יציאתו לארץ אחרת לרגל עסקים, והוא לוחש לה שהוא אוהב אותה. כתיבתה זרמה, ותוך כך הדמעות גאו על פניה בלי מעצור. מה היתה נותנת בשביל שזה יקרה לה! כמה השתוקקה למגע מלטף של אב! כמה רצתה חיבוק אוהב כזה, שמראה לך שהכל בסדר בעולם, אפילו כשנראה שהמצב בלתי-ניתן לתיקון!
דמעותיה טפטפו מסנטרה, והרטיבו את הנייר, מרחו את הדיו לכל עבר.
אבל לא היה לה אכפת.
לאחר כמה דקות, היא כבר היתה שקועה לחלוטין בכתיבה. מבחינתה, לא היה שום דבר אחר בעולם מלבד יגונה, העט, הדף והסיפור.