וואנשוטים, קטעי כתיבה ועוד

אש

״עצרי, ליין. זה כבר לא בטוח. שום דבר לא יצא מזה, את רק מסכנת את עצמך!״ אומרת רוז במבט מבוהל.
״רק... עוד... קצת...״ אני גונחת, עיני עצומות בחוזקה וידיי מושטות קדימה בריכוז עילאי.
״לא.״
היא נשמעת רצינית הפעם, אבל אני עדיין מתעלמת. הלהבה הסגולה הקטנה מרקדת מעל ידי השמאלית, ואני לא אתן לה לדעוך.
אני מרגישה מחוברת אליה במידה מסוימת, כאילו היא חלק ממני; אני יכולה לגרום לה לזוז כרצוני, לפתל אותה על כף ידי...
אבל כעת אני צריכה להגדיל אותה, רק עוד קצת, עוד טיפה. כוחי לא שווה דבר וחצי דבר אם הוא זעיר במידה כזו, ועל כן אני מוכרחה להתאמן עוד ועוד.
״ליין, הפסיקי. בבקשה.״
בקולה יש מידה מסוימת של תחינה, אך אני מרוכזת במטרה, כמעט ולא שומעת אותה.
נראה היה שהריכוז השתלם...
כי הלהבה גדלה. היא הולכת וגדלה, עוד - ועוד -
עד שמגיעה כמעט לגובה העיניים שלי. היא מלחכת את כפות ידיי בעדינות, ומשרה בהן תחושה חמימה ומלטפת.
אני פותחת את העיניים וצופה בה, מהופנטת. זה מחזה מרהיב; האש בצבע הלילך שואגת, זעה לפי תנועותי הקלות ביותר ומתעצמת יותר ויותר בכל שנייה חולפת-
ואני, אני שולטת בה.

מיד אני מוצפת בתחושת עליונות, תחושה שאני לא רגילה אליה; בדרך כלל אני הרבה יותר כנועה. אבל התחושה הזו מוצאת חן בעיני, וכעת אני מבינה- הדאגה של רוז היתה מיותרת, כן, היא היתה מיותרת מאוד! אני מסוגלת לשלוט בכוחות שלי, והם חזקים מכפי שאי פעם שיערתי. כל מה שנדרש כדי להפעיל אותם כמו שצריך היה קצת עיקשות!
אם הייתי יודעת את זה מההתחלה, כבר מזמן הייתי מכשפת-האש החזקה ביותר בעולם -
טוב, עכשיו אני אוכל להפוך לכזו!
עובר זמן מה עד שאני קולטת שאני מגחכת בצחוק מוטרף ורוז בוהה בי בחרדה, כנראה חוששת שהשתגעתי.
אני מפסיקה מיד.
״אני.... מצטערת,״ אני ממלמלת. ״אני לא יודעת מה קרה לי.״
האש ממשיכה לדלוק אחרי תנועות ידי, ואני רואה שרוז נרתעת מפניה.
אני קופצת אגרוף, והוא יונק את האש הסגולה.
אני מביטה באצבעותי בפליאה - לא ידעתי שאני יכולה לעשות את זה.
הנה ההוכחה; כוחי גדל, ובהרבה.
נראה שרוז לא חושבת שזה דבר טוב. רוז היא המאמנת שלי, והמנטור הרוחנית שלי; בדרך כלל אני מקשיבה לה.
אבל לא הפעם. אין לי מושג איזה שד נכנס בי, אבל האש היפנטה אותי בצורה מסוימת.
״נתראה מחר,״ אומרת רוז ומעירה אותי מהרהורי. בקולה נשמעת הסתייגות קלה.
״להתראות,״ אני אומרת בטשטוש.
היא פונה והולכת, משאירה אותי לבד בחדר האימונים.
ואני ממשיכה להתאמן בלעדיה.
אני מדליקה שוב את האש, מכופפת את אצבעותי -
והיא לא מתכופפת איתן.
במקום זאת, היא שואגת ומתנשאת עוד ועוד.
אני מכבה אותה במבט מפוחד.
האש יצאה משליטתי, ואפילו רק אם לרגע אחד -
הרגע הזה הוכיח שאני לא שולטת בכוחי עד הסוף.
זה מסוכן, אני מבינה.
אבל אני לא יכולה לוותר על כוח שכזה.
אני מתחבטת ביני לבין עצמי, עד שאחד הקולות משתיק את השני:
הרי בכל מקרה, הוא מלחשש, אין לך שום יכולת לוותר על כוחך, נכון? לא משנה כמה תרצי בזה, הוא לא יעזוב אותך.
והוא צודק.
אני אוכל להשתמש בכוח הזה לדברים טובים, לא רק-
להחריב את העולם, לשרוף את כל היקרים לך?
הקול הזה נשמע דומה באופן חשוד לקולה של רוז.
והוא לא נעלם.
הוא כאן, בתוכי, קול ההיגיון, ולא אוכל לסלק אותו, אך הלוואי שיכולתי להיות חופשיה ממנו. הוא מעיק על מצפוני, על מחשבתי החופשית ועל הרצונות שלי.
כמה היה קל בלעדיו!
ובכל זאת, הוא חכם. הוא מאיר את עיני בנוגע להשלכות של ההחלטות שלי. אבל כעת הוא רק מטרד קטן שאני מתאמצת לסלק.
אני רוצה את הכוח הזה, אני רוצה אותו, כמה שאני רוצה אותו!
ואני לא יכולה, אני פשוט לא יכולה לוותר עליו. הוא חלק ממני, חלק חשוב, חלק שבונה אותי.
הדילמה מכרסמת בי.
מה אעשה? איך אפעל?
האם אחפש אחר דרך לנטוש את כוחותי?
האם אנסה להעצים אותם?
האם אקבור אותם עמוק בתוכי?
אני צונחת על ברכי, מתחננת להדרכה, לעצה ממישהו.
כל כך הרבה שאלות;

ואף

לא

תשובה

אחת.