שיקום

דימיון

הסתכלתי מסביבי , לוודא שאני לא חולם.

" אתה נראה לי קצת מבולבל, בריאן."

הפנים אמרו לי בשעשוע.

"מי אתה ?!" צעקתי ונרתעתי לאחור. נשענתי על המעקה , מנסה להתייצב.

"אל תפחד בריאן, הכנס"

למרות שהראש אמר לי לא להכנס, הרגל זזה לי מעצמה, ומצאתי את עצמי צועד פנימה, אל תוך הבקתה הנטושה.

"איפה אני?" שאלתי את הפנים בלי להסתובב. מסתכל מסביבי , בוחן כל פינה ופינה בבקתה. הכל היה שרוף. הקירות, התקרה, הרצפה, הכל היה שחור כפחם.

"אתה לא מזהה את המקום? אהבת להיות פה כשהיית קטן".

הסתובבתי במהירות כששמעתי שהייתי פה פעם. "כשהייתי קטן?"

"בוודאי! אביך היה מביא אותך לפה כל סוף שבוע"

"הוא לא אבא שלי"

"אני מצטער בריאן, אבל אתה יודע שהוא לא עזב אותך."

"אבל הוא לא איתי עכשיו נכון?!"

הסתובבתי והתחלתי ללכת בחלל הבקתה.

היה שם חדר אחד, עם דלת סגורה. התחלתי ללכת לקראתה, ניסיתי לפתוח את הדלת, אך היא הייתה נעולה.

"אל תתאמץ. זה לא שווה את זה. לא תצליח לפתוח אותה".

"מאיפה אתה בכלל מכיר את אבא שלי?"

פתאום נשמעו צעדים על הרצפה וצעקות של גבר. "היי! יש פה מישהו?"

הפנים נעלמו. לא היה לו כל זכר.

"אני..."

"מי זה ???!"

הלכתי לכניסה וראיתי שוטר עם פנס מציץ מהדלת.

" מה אתה עושה פה?"

"אמממ... אני.... הסתובבתי פה ו...."

"זה לא מקום להסתובב בו ,ילד. בוא איתי החוצה."

הלכתי אחריו, מחפש בעיניים את הפנים. הוא לא היה שם.

"תיסע מפה, וכדי שלא תחזור ."

"מה זה המקום הזה בכלל?"

"כדאי שלא תדע"

נכנסתי לאוטו, מבולבל, והתחלתי לנסוע.

הגעתי הביתה, נכנסתי וטרקתי את הדלת.

"היי בריאן! יש אוכל על השולחן....."

התעלמתי מאמא שלי, ונכנסתי לחדר.

לא יצאתי ממנו יומיים.

"בריאן! תפתח את הדלת! אתה לא יצאת ממנו כבר יומיים! בריאן!!"

פתחתי את הדלת.

"אלוהים בריאן!!! העיניים שלך נפוחות כל כך!! מה קרה לך? "

לא הייתי מודע בכלל לאיך שאני נראה.

"אני ב.....ב.... אני ב...סדר"

"בריאן, אני חושבת שאתה צריך טיפול."

לא היה לי כוח להתווכח ולהתנגד לה אפילו.

למחרת נכנסנו לאוטו, אמא נהגה, והגענו למרכז השיקומי.