שיקום

היום השני

התעוררתי בחדר של ג׳ו, על מיטת החולים.

הוא נראה מודאג. המבט שלו העביר והביע כל כך הרבה רגשות.

״ איך אתה מרגיש ?"

"מבולבל קצת.. סחרחורת.. לא היה פה מישהו אחר חוץ ממך וממני?"

"לא.. רק שנינו... בוא נמדוד לך דופק, נעשה לך כמה בדיקות."

הסתכלתי מסביבי בחדר , לא היה שם אף אחד.

"לא יכול להיות...."

'מה קרה?"

"אהה... כלום כלום... לך לחדר שלך, ארוחת הערב תוגש ב7.."

קמתי מהמיטה מבולבל מהתשובה שלו, יצאתי למסדרון והתחלתי ללכת.

פתאום עלתה בי המחשבה, שאני בעצם לא יודע איפה החדר שלי נמצא.

דר' ג'ו יצא מהחדר שלו והלך במהירות לאחות שהייתה ליד דלפק התרופות.

החלטתי ללכת בעקבותיו, להבין אולי למה התכוון.

"זה לא יכול להיות..."

"אני מבטיח לך... זאת הייתה התשובה לבדיקות...."

"חשבתי שעברנו את זה...."

"לא היה לו דופק... מת...."

"אני חושבת שאתה מתחיל מחדש... בהצלחה..."

ג'ו הסתובב , קפצתי מיד והסתובבתי והתחלתי ללכת במסדרון לכיוון כלשהו.

מת? לא יכול להיות שאין לי דופק... אני חי וקיים... ולמה היא התכוונה שהיא אמרה חשבנו שעברנו את זה ... המחשבות והשאלות הסתובבו לי בראש , בזמן שהרגליים לקחו אותי לחדר.

נעמדתי מול דלת. 504. זה היה המספר שלו. איך הגעתי לחדר הזה דווקא? לא יודע.

דפקתי על הדלת, ולא שמעתי תשובה. הדלת הייתה פתוחה, נכנסתי.

בהתחלה רק הצצתי פנימה, היו שם שתי מיטות. אחת מול השניה ובניהן שולחן כתיבה ישן וחום.

על אחת מהמיטות היה מונח התיק שלי, שהבאתי מהבית. על המיטה השניה היתה מזוודה פתוחה, שהבגדים נשפכו ממנה אל המיטה. על הקיר הייתה תמונה של ילדה צוחקת בשחור לבן. התמונה הייתה מוכרת לי . לא ידעתי מאיפה.

"מה אתה עושה ??!!!" מישהו נכנס לחדר , תפס אותי בחולצה והצמיד אותי לקיר. הוא תפס בצווארי, וחנק. "מי אתה?!"

"ב..ב..ב..ברי..אן "

"בריאן.? מה את עושה פה? אף אחד לא נכנס לחדר הזה !! חוץ ממני! מה אתה עושה פה?!"

"אני... זה.... אני חדש... פה... זה החדר שלי..."

"אתה בריאן לוקאס?"

הנהנתי בראשי כי לא היה לי מספיק אוויר.

הוא נרגע במקצת, חשב לרגע , וכל אותו זמן, ידו מונחת לי על הצוואר ., חונקת אותי.

"אוקיי , בסדר. סיפרו לי עלייך. אתה חדש אה? תרגע , תרגע, אתה יכול לחיות בלי אוויר גם ככה"

לא הבנתי מה הוא אומר. איך אני יכול לחיות אם אני לא אנשום??

"מייקל אוונס, "

הוא אמר ושחרר אותי מאחיזתו. נשמתי לרווחה, והרגשתי שהאוויר נכנס ויוצא במהירות מהגרון.

"אז.... כמה זמן אתה יודע?"

"יודע מה?"

"עלייך. עלינו כלומר."

"עלינו? אני לא מכיר אותך. ועליי? אני לא יודע על מה אתה מדבר"

"זה בסדר אתה יכול להוציא את זה. גם אני כזה"

"מה כזה?"

"אתה לא יודע?"

"לא"

הוא הסתכל עליי, חייך חיוך מוזר ואמר "טוב, תצטרך לגלות לבד. אין במשחק הזה עזרות."

הסתכלתי עליו מבולבל, והתיישבתי על המיטה.

"שקט פה"

"כן אני יודע, בטח הלכו לאכול . חוץ מזה, החדר הזה בקצה של הבניין, בטח שמת לב שהלכת לפה... אנחנו לא אוהבים הרבה אנשים מסביבנו."

לא שמתי לב בדרך לחדר. הם גם לא הלכו לאכול. ולמה הוא מדבר על עצמו ברבים?

"יאללה נלך לאכול?"

מייקל קם ויצא מהדלת.

ברגע שהוא יצא, הפנים הופיעו מולי. לא נרתעתי הפעם. הן היו אנושיות יותר. עם גוף, מכוסה בגלימה שחורה. הפנים היו לבנות מאוד, אך העיניים הכחולות נראו אנושיות יותר. הפה שלו היה אדום יותר. הוא הקרין חום לעברי.

הסתכלתי עליו למשך כמה דקות. נעמדתי והתחלתי ללכת לעברו. ברגע שעשיתי את הצעד הראשון, הוא נעלם. וגם אני יחד איתו.