שיקום

בחשכה

עברו שבועיים מאז שג'ו ומייקל נעלמו. ממש נעלמו. לא הודיעו לאן הולכים או מתי חוזרים.

נשארתי אני עם המחשבות שלי, עם השאלות שלי, ועם כל מה שבניהם.

את הפנים כבר לא ראיתי קרוב לחודש.

שום דבר לא הולך כמתוכנן.

אני מתעלם מדן כל השבוע. אני חושב שהוא נפגע ממני. אבל אני לא יכול להיות לידו.

אני מתעורר בחדר הריק, הציפורים מצייצות והשמש זורחת. עוד יום רגיל שאני אעביר לבדי.

אני יוצא קצת לחצר, וחוזר פנימה, יוצא שוב וחוזר לחדר לישון.

בצהריים אני שומע דפיקות על הדלת.

"בריאן תפתח את הדלת"

קול לא מוכר אבל בכל זאת כל כך קרוב אליי.

נגשתי בהיסוס לדלת.

פתחתי חריץ קטן בשביל לראות מי היה בפתח.

אלו היו הפנים.

הן נראו חלשות ותשושות. העיניים היו אדומות מעייפות וחולשה.

נרתעתי לאחור. ממצי הפנים דופקות לי בדלת ומבקשות שאני אפתח את הדלת ?

"אממממ"

"תן לי להכנס בריאן, בבקשה"

זזתי לאחור ונתתי לו להכנס.

הוא התיישב על קצה המיטה שלי ונאנח.

"הכל בסדר?"

אני שואל , חושב שזאת שאלה מטופשת לנוכח איך שהוא נראה.

"תקשיב לי בריאן, אני יותר קרוב אלייך ממה שאתה חושב. אתה מכיר אותי. אני מכיר אותך כאילו היית בני.

אתה חייב להשיג את המפתח לדלת. ואתה חייב להתקרב לדן."

לקח לי זמן להבין על איזו דלת הוא מדבר. על איזה מפתח. ולמה הוא צריך את זה?

"איך אתה יודע על הדלת? המפתח? או על דן?"

כשאמרתי את השם שלו הרגשתי שאני מאדים אז הסתכלתי על הרצפה בתקווה שהוא לא ראה את זה.

"כמו שאמרתי. אני קרוב אלייך יותר ממה שאתה חושב.

ואני מוכרח שתפתח את הדלת הזו.

אתה חייב להתקרב לדן.

תקשיב לג'ו. תעשה מה שהוא אומר לך.

הכוחות שלי יגמרו בקרוב אם לא תפתח את הדלת."

"טוב אז ככה, דן לא קשור לשום דבר בחיים שלי, אני לא חייב לו כלום, לא רוצה אותו לידי . דבר שני, ג'ו לא נמצא פה קרוב לשבועיים, הוא ומייקל נעלמו, הראש שלי עוד שניה מתפוצץ מכאבים, אני פשוט לא יודע מה לעשות! ואז אתה, שאני אפילו לא יודע איך אתה נראה כי יש לך מסכה, בא ואומר לי מה לעשות??"

הרגשתי את הכעס והעצבים משתלטים לי על הגוף. ניסיתי להרגיע את עצמי.

"אני יודע שזה נראה לך מוזר. אבל גם אתה צריך את דן. יותר ממה שאתה חושב."

באותו רגע העצבים השתלטו עליי לחלוטין, פניתי לעבר הקיר , הורדתי את התמונה מהקיר וזרקתי אותה לעבר הפנים. ניתקתי את המנורה מהחשמל וריסקתי אותה על הקיר. התחלתי לצעוק כמו מטורף. באותו רגע הפנים נעלמו.

הדלת נפתחה ודן עמד בפתח.

הוא ניגש אליי בהיסוס ושם את היד שלו עליי. מנסה להרגיע אותי.

הדפתי את היד שלו מעליי.

הוא לא ויתר. הוא שם את שתי הידיים שלו עליי ונכנעתי.

אחרי התקף זעם כזה הכוח שלי נגמר.

הרגשתי לחות על הלחיים שלי.

"זה בסדר....... זה בסדר......"

דן ניסה להרגיע אותי.

נשארנו ככה לפחות 10 דקות.

פתאום מייקל נכנס לחדר.

"הוו, תודה לאל שזה סופסוף קרה, להשאיר אתכם לבד?"

הוא קרץ לי וחייך אל דן.

קפצתי עליו והצמדתי אותו לקיר.

"ואיפה אתה היית כל הזמן הזה?????!!!!"

העצבים השתלטו עליי שוב.

מייקל נהיה אדום. אני לא יודע ממה. מזה שחנקתי אותו או מהשאלה עצמה.

"אניי... אה.... שם... בריאן....״

דן תפס אותי מאחורה ומשך אותי ממייקל. הייתי קרוב להרוג אותו. ואפילו לא הרגשתי בכך.

"אתה לא מבין שאתם לא יכולים פשוט לעזוב ככה? אתם לא מבינים את זה ????"

חיפשתי משהו לזרוק עליו אבל הכל היה מנופץ כבר.

תפסתי את הראש. שוב היה לי התקף כאבים נוראים. זה כאילו מישהו לקח את הראש שלי ומחץ אותו מתחת למשאית ששוקלת 30 טון .

יצאתי מהחדר וטיפסתי למעלה.

למעלה לגג.

שמעתי את הצעדים של מייקל ודן רצים אחריי.

רצתי בכל הכוח. וגיליתי שיש לי כוח והרבה.

עליתי לגג.

נעמדתי על הקצה.

"בריאן לאאאא!!!!!!!! ״

וקפצתי.

חזרתי לחושך המוכר. הייתי לבד בלי אף אחד.