שיקום

השותף

הייתי בתוך ערפל מוזר, עם רעשים משונים, צעקות, צחוק, בכי . הכל ביחד.

לא הייתי לבד. הרגשתי זוג עיניים מסתכלות עליי מהצד . מיד זיהיתי את הפרצוף.

"מה אתה עושה פה ?״ קמתי על הרגליים וחיפשתי דרך לצאת.

לא מצאתי.

"תרגע בריאן, אתה בטוח פה."

"איפה אני בכלל?!, ומה אתה עושה פה? יש לך מטופלים שצריכים אותך"

"כרגע אני חושב שאתה זקוק לעזרה יותר מכולם"

חשבתי לרגע. זה היה נכון. הייתי אבוד.

הסתכלתי על החדר. הוא היה ריק מלבד מיטה מברזל וטבעות קשירה בידיים וברגליים. נהייתה לי צמרמורת כשראיתי אותה.

"אל תדאג, לא נשתמש בה עליך"

עליי לא, אז על מי כן?

"למה כל כל חשוך פה?!" פתאום קול שהיה לי מוכר, אבל לא זיהיתי מיד צעק ממש לידי.

"אלוהים אדירים!!!!!" צעקתי מרוב בהלה.

האור נדלק וראיתי את הפנים של מייקל מסתכלות עליי במבט מלא רחמים וכעס ובלבול ומעט פחד אפילו. הוא הסתכל לשנייה ומיד נעלם.

החדר היה לבן. עם תמונה בשחור לבן ותמונת נוף גדולה. זה היה החדר מהחלום.

הסתכלתי חזרה על ג׳ו, הוא חייך אליי , נופף לי ושנינו היינו במוסד שוב, בחדר שלו.

"מה זה היה?"

"החדר הלבן שלנו. אתה עוד תלמד עליו רבות. זה מקום מאוד חשוב בחיינו."

"חיינו?למה גם אתה וגם מייקל מדברים עליי ברבים!" הסבלנות שלי התחילה להיגמר, הרגשתי שכולם פה מכירים אותי ואת החיים שלי יותר טוב ממני.

הלכתי לחדר וראיתי את מייקל שוכב במיטה ושומע מוזיקה.

"מייקל!"

הוא לא זז ולא פתח עיניים.

"מייקל?"

שום דבר לא זז.

לקחתי את הכרית שלי וזרקתי אותה עליו.

"והואה, בריאן, איש יקר, מה שלומךךךךךךך?"

הוא שאל אותי כאילו לא קרב שום דבר חריג לפני זה.

"לא יודע תגיד לי אתה."

"אני חושב שאתה ... אממ... איך לומר את זה?... אההה.... אבוד?"

אבוד. זאת המילה.

אני אבוד בתוך המבוך של חיי, עם אנשים שאני לא מכיר, אך הם מכירים אותי מצוין.

אני א-ב-ו-ד.