שיקום

אנחנו.

אחנו. לקח לי הרבה זמן לקבל את זה. דן ואני זה אנחנו. מייקל תמיד סיפר לי על זה שהוא מקווה שהחותם האנושי שלו תהיה יפה. יפה כמו בסרטים. עם שיער מתנופף. העברנו שעות בדימויים של החותם האנושי האולטמטיבי. בחיים לא חשבתי שהחותם שלי יהיה דן. בן. ממש לא עם שיער מתנופף, אבל כן, יפה כמו בסרטים.

עבר כבר חודש מאז הקבלה העצמית שלי. הגוף שלי נרפא לחלוטין, הודות לדן. 

מאז, דן ואני בלתי נפרדים. עושים הכל ביחד. 

"הנה הזוג של השנה" מייקל קפץ עליי מאחור בקול עליז ושמח להפליא.

"שלום גם לך..." אמרתי חנוק מתחת לגופו הגדול והשרירי שלו. 

דן חייך אליו בביישנות. ככה הוא היה. ביישן וצנוע. הסתכלתי עליו מחייך, והנשמה שלי הרגישה טוב, התמלאה באנרגיות ובשמחה.

"אז ככה.... לג'ו יש רעיון כזה... לקחת את שלושתנו לסוף שבוע חופשי... ואני אמרתי, לא נעים לי להפריע לזוג השנה, לקח להם הרבה זמן להתחבר, אני לא רוצה להפריע להם..." מייקל דיבר אליי עם עיניים מתחננות.

"בסדר, בסדר אתה יכול לבוא."

"ואתה ממש לא תפריע לנו" דן הוסיף וחייך למייקל.

"חמודים שלי. " מייקל קפץ בהתרגשות והלך לחדר, לארוז את התיקים שלנו.

הסתכלתי על דן דקות ארוכות, התקרבתי אליו ונתתי לו נשיקה אמיתית. נשיקה עם תשוקה ואהבה. נשיקה שבין חותם אנושי וערפד.

דן נישק אותי בחזרה, ולאחר שנשען אחורה חייך אליי ועצם את העיניים.

נסענו לסוף שבוע חופשי, מייקל, דן ואני.

ג'ו הוריד אותנו בהרים ונסע חזרה, השאיר אותנו לבד.

מייקל ואני דאגנו לדן, מכיוון שהוא היה החלש ביותר מבנינו, בן האנוש.

הנוף היה מרהיב, הרי חול גבוהים מתנשאים משני צדדנו, ואנחנו בתוך הואדי מטיילים.

הגיע הלילה. עדיין לא ישנתי עם דן, הוא לא היה מודע לחלומות שלי וכיצד אני מגיב.  

מייקל הבין את החשש שלי ולחש לי "אני שומר עלייך".

הנהנתי אליו קלות ופרשתי את שק השינה שלי לצידו של דן.

הפנים הופיעו שוב. חייכו אליי. המבט שלהם היה שונה. היה בהן.. גאווה? שביעות רצון? לא יכולתי להגיד. המבט היה חדש.

"בריאן. אני גאה בך על שמצאת את דרכך"

הסתכלתי חזרה על הפנים ולא אמרתי מילה. רק עמדתי שם וחיכיתי שימשיך לדבר. 

הפנים שתקו וחייכו אליי. החיוך נעשה יותר ויותר מטריד. התעוות . 

"דבר !!!" ציוויתי עליו מהפינה שעמדתי בה.

הוא שתק.

"תדבר עכשיו!!!!"

הוא שתק. חייך. לא הסגיר שום רגש.

התקרבתי אליו. הסתכלתי עליו מקרוב, ולרגע ראיתי פרצוף מוכר.

התנפלתי עליו ושמתי את הידיים שלי סביב הצוואר שלו. 

הצבע שלי השתנה. העיניים התכווצו וכל שריר בגופי היה מתוח ומוכן ללחוץ עליו, עד שלא יוכל לנשום.

"בריאן!"

"תשתוק!"

"בריאן די!"

פקחתי את העיניים וראיתי את מייקל עומד מולי, מחליף צבע. פעם ראשונה שראיתי אותו מחליף צבע, או מתחיל להשתנות. הסתכלתי למטה וראיתי את דן. הוא היה אדום ודמעות זלגו לו על הלחיים.

מייקל זינק עליי והוריד אותי מעליו.

התנשפתי מתחת למייקל מספר דקות עד שחזרתי לצורה הרגילה שלי. שנינו הסתכלנו על דן.

הוא עדיין שכב על האדמה, מתקשה לנשום. 

רצתי אליו מהר.

"דן... דן... אני כל כך מצטער.... דן !"

כל מה שראיתי לו בעיניים היה פחד. ואולי כעס. שנאה. נבגד.

באותו הרגע נשבר לי הלב.

מייקל הדף אותי הצידה והתחיל לדבר עם דן, ובו בזמן להזמין לו אמבולנס. 

ישבתי על האדמה וקיפלתי את הרגליים לחזה. שמעתי את קולות האמבולנס מגיעים, את הפרמדיקים יורדים ומטפלים בדן, איך שהם מעלים אותו לאמבולנס ומתחילים לנסוע. 

עדיין ישבתי שם. לבד. 

פגעתי בבן אדם הכי חשוב שיש לי בחיים. פגעתי בעצמי.

תוך שעה הייתי במכונית של ג'ו. מבט כועס היה על פניו. 

מייקל היה עם דן בבית החולים, ואני?

עליתי על הגג. מסתכל למקום שנפלתי. תוהה מה יקרה לי אם אקפוץ