Michelle, please | מישל בְּבַקָּשָׁה

פרק 30, יום הולדת שמח

בוקר.
לא יודעת אם בוקר טוב, אלא פשוט בוקר.

"אני נשבעת, אם אשמע שוב את הקול שלה במגפון, אני אתחרפן" מילמלתי מילמול בוקר על גברת בירדן שהייתה מאוד קרבית הבוקר

"כן, טוב, זה היום האחרון שלנו, והיום הולדת שלך!" אמר לוקאס בהתלהבות, שהיה נראה עירני למדיי

"את לא מתרגשת?" שאלה אלי מתוך הסמיכה שרק הראש שלה מציץ

לא. אני לא מתרגשת.
אני מרגישה חרא.
הייתי אמורה להרגיש טוב, נכון? אבל אני לא.
אני פאקינג לא.

"כן! 17" חייכתי אליהם

"עוד 40 דקות כולם על האוטובוס!" צעקה גברת בירדן.
"מישהו צריך לספר לה שלא צריך לצעוק עם מגפון" אמרתי, מרגישה את הראש,שלי קצת כואב מהאלכוהול של אתמול תוך כדי שאני מארגנת את המזוודה.

"אין לי כוח לנסיעה עכשיו"  מחתה קיארה תוך כדי שהתיישבה באוטובוס לצידה של לואיז
"כן, אבל אחרכך הולכים לטוס!" אמרה לה לואיז באופטיומיות והתלהבות מוגזמת
"בדיוק. עוד 6 שעות טיסה, מה הטעם?" שאלה קיארה
היחסים בניהן תמיד הצחיקו אותי.
השוני בינהן, ועם זאת הכימיה שמדהימה.

"יש לך תוכניות להיום?" שאלה אותי אשלי, ולרגע שכחתי שיש לי יומהולדת. חבל שנזכרתי.
"כאילו שלהתקע באוטובוסים ומטוסים כל היום משאיר לי הרבה זמן" צחקתי
"עדיין יהיה את הערב, אפשר לעשות משהו" אמרה אלי
רק לוסי לא הייתה קשורה לשיחה. היא הזעיפה מבט לכיוון החלון ולא השתתפה

"אני מניחה" משכתי בכתפיי

"בואו אלינו כולן" אמרה אשלי
גיחכתי לחלון. זה היה נחמד.
קולות של הסכמה נשמעו מכולן.

****

"זה יקח שניה!" הפצרתי בה
"בעוד 10 דקות, כבר לא נהיה כאן" היא אמרה
"גברת בירדן, אני מבטיחה שזה יקח רגע" שיכנעתי אותה
"שלפוחית השתן שלי עומדת להתפוצ-"
"5 דקות!" היא אמרה ופתחה לי את הדלת

הטיסה הייתה אמורה לצאת בעוד 10 דקות.
כל כך הרבה רעשים כל היום, וכל מה שהייתי צריכה זה רק שקט.

יצאתי לשירותים שהיו ממש קרובים, נכנסת ושומעת קול מתוך אחד התאים.
נכנסתי לאחד התאים, יוצאת משם ומביטה במראה הגדולה תוך כדי שאני שוטפת ידיים, שמעת את אותו הרעש המוכר שוב.

ורואה דמות מוכרת יוצאת מהתא. מאוד מוכרת.

"מה את עושה כאן?" היא גילגלה עיניים
"חשבתי שעכשיו זה הרגע שכולם מריעים לך ושרים לך יום הולדת" הוסיפה מיד, נדמה היה לי שאני רואה את הכעס שבעינייה

"בפעם המאה, אני לא אשמה במה שקרה לך, אז תתאפסי על עצמך" אמרתי בקשיחות, אבל כלום לא הכין אותי לרגע שבו היא סתרה לי על הלחי

"למה עשית את זה?" צעקתי
נדמה היה שכל הכאב שבתקופה האחרונה היה יוצא בצעקה הזאת

"את שקרנית" היא אמרה והוציאה פתק מתוך מגן הטלפון שלה והביאה לי
מה לעזאזל? על הפתק היה כתוב:

עזוב את לוסי כשאתה יכול לקבל אותי, כי אני כבר שלך.
חושבת עליך כל היום, בוא אליי.
מישל

"אני לא כתבתי את זה" מילמלתי כשאני מרגישה את הדמעות שלי מאיימות לצאת.
היא חייבת להאמין לי, נכון?

"את זונה. לפחות תודי בזה מישל!" היא בכתה
"את יודעת, כל הזמן רציתי להיות את.
מישל, הבחורה שכל בחור ואפילו בחורה בתיכון רווזווד רוצים.
מישל, הבחורה שמסוגלת לגנוב את ליבך בדקה של שיחה.
מישל, הבחורה היפה שלא נפגעת מאף אחד.
מישל, הבחורה שהכל מושלם אצלה.
ולאחרונה הרגשתי באמת בסדר אם להיות עצמי" היא גימגמה

"ואני מניחה שטעיתי. כל כך טעיתי" היא גימגמה

"אני לא שמתי את הפתק הזה!" צעקתי את כל הרגשות שלי, וגם הדמעות שכבר איימו לבקוע מגרוני

"זה לא היא שמה" נשמע קול מדלת השירותים.
קול ברור ומוכר.

וחבורת בנות מאחוריה.
כל החבורה שלנו, עומדות שם, וכולן מסתכלות עלייה

"זאת אני שמתי את הפתק" אמרה אלי
"למה שתעשי את זה?" שאלה לוסי בדמעות
"כי, הוא חרא, ואח שלו עוד יותר" היא אמרה והשפילה מבט. לא פירטה.
"גם אם אח שלו בן זונה, זה לא אומר כלום עלייו!" עכשיו גם קיארה דיברה בטון תקיף, וזה נהיה רציני

"עובדה שהוא בסופו של דבר הלך למישל כמו בן זונה" אמרה אלי בניסיון להגן על עצמה

"אבל למה שתעשי את זה?" צעקה אשלי את אלי, מזועזעת
"כי אח שלו פאקינג ניסה לאנוס את מישל!" היא צעקה, ולא האמנתי שהיא אמרה את זה

שקט, דממה.
השקט הכי רועש ששמעתי בחיי.
זה כאילו כל מי שהיה בחדר,
בשירותים הקטנים שבשדה התעופה בלאס ווגאס, רצה לצעוק, ובמקום לצעוק, נבלע בדממת האין סוף.

"את בסדר, מישל?" שאלה לואיז אחרי כמעט דקה של שתיקה
רציתי לצעוק שלא. לא. אני הכול, חוץ מבסדר.
"לכו לעזאזל" אמרתי, לוקחת את התיק שלי ויוצאת בכעס, רצה לכיוון המטוס ומתחננת שהמטוס יעוף בלעדייהן.
כרגע הייתי צריכה להיות לבד. רק שקט.

"איפה הן? שלחתי אותן לחפש אותכן!" עצרה אותי גברת בירדן, ופתאום הסיבה ללמה הן הגיעו הייתה לי ברורה
"הן בעוד שניה יבואו" ניסיתי להגיד בלי שירעד לי הקול, אבל ללא הצלחה
"אוי מותק, את בסדר?" היא עצרה אותי וחיבקה אותי, ולזה לא ציפיתי

"אני בסדר" אמרתי, מקווה שאם אגיד את זה מספיק פעמיים זה יתגשם

"אני מקווה שהן יבואו בקרוב, כי אחרת המטוס יעזוב בלעדייהן" היא אמרה בחצי צחוק חצי אמת, ולא יכלתי שלא לקוות, אפילו בקצת שזה מה שיקרה.

לעזאזל. עכשיו כולם ירחמו עליי על מה שקרה עם אריק.
אני ממש לא צריכה את זה.
אני לא מסכנה, ניסיתי לשכנע את עצמי כשכול מה שיכולתי להזכר בו זה הסיוטים והתקפי החרדה שהיו לי אחרי שזה קרה.
אני זוכרת שהידיים שלי היו קפואות.
כמו גופה, באופן כמעט לא אנושי.

הידים שלי עדיין קפואות. אני עדיין רועדת. אני עדיין מתעוררת מזיעה וצורחת מחלום.
ואני רק רוצה שכול זה יפסק.