השיר שלך

פרק 28 - 18+

הבוקר למחרת היה שקט מהרגיל.
ניקולאס עלה לחדרו של אחיו ומצא אותו לומד "בוקר טוב.. אתה רעב?" שאל והביט בערמות הספרים והמחברות על השולחן "אכלתי קצת לפני שלקחתי את הכדור, תודה" ענה אדריאן במלמול מבלי להסיט את עיניו מהכתוב "אוקיי, אני הולך עוד מעט לבית ספר"
"תסגור אחריך"
ניקולאס יצא מהחדר וסגר את הדלת, הוא העדיף להיות לבד בבית מאשר לדעת שיש עוד מישהו שלא מתקשר איתו. הוא סירק את שיערותיו לאחור, מסיט אותן מפניו וירד אל המטבח.
הוא פתח את הטלפון ולשמחתו קיבל הרבה תגובות חיוביות על ההודעה ששלח בלילה לפני. הוא החליט לארגן מסיבה גדולה בביתו. זו הייתה החלטה אימפולסיבית שעדין לא היה בטוח שזו החלטה נכונה, אבל כבר אין לו לאן לברוח, הוא לא יכול להתחרט.
הוא התארגן בבוקר, לוקח את הזמן, לא היה אכפת לו אם הוא יאחר. הוא הביט לרגע בארון התרופות, מתלבט אם לקחת כדור או לא.
הוא נזכר בדבריו של ריימונד "ככה הכי בטוח, ואף אחד לא יפגע" מלמל לעצמו "זה הכי בטוח, בשבילי ובשביל הסביבה" ניקולאס ניסה לחשוב בהיגיון, לשכנע את עצמו שלקחת את הכדור זה הדבר הנכון, אבל אפילו ההיגיון שלו התנגד לכך. הכדורים כלאו אותו, כבלו אותו, הוא שכח עד כמה הוא מרגיש חופשי בלעדיהם. אבל זה גם חופש שהפחיד אותו.
לבסוף הוא החליט לא לבלוע כדור אבל כן שם את הקופסא בתיקו, רק ליתר ביטחון.

ניקולאס הגיע לבית ספר בתחילת השיעור השני ונכנס לכיתתו, מקבל, כמו תמיד, הרבה מבטים מחוייכים מחבריו. הוא ידע שהוא נחשב מקובל בשכבה, אהוב, ואנשים נהנו בחברתו, אבל אף אחד מהם לא באמת היה חבר קרוב שלו.
"היי" לחש חברו לשולחן "שמעתי שאתה מארגן מסיבה בסוף השבוע"
"כן, אצלי בבית, בשמונה בערב יום שישי"
"שווה, איזה מלך" הנער צחק וטפח על שכמו. הם המשיכו לדבר עוד קצת על המסיבה המתוכננת עד שהמורה השתיקה אותם.

בהפסקה, ריימונד רץ אל ניקולאס "ליאון!" הוא קרא ואחז בכתפו, נראה מזועזע "כולם אומרים שאתה מארגן מסיבה בשישי! מה?? ממתי? למה לא אמרת לי כלום? זה נכון?"
"כן, החלטתי אתמול בלילה, לא הקדשתי לזה יותר מידי מחשבה" ניקולאס התנער מאחיזתו של האחר והניח את ידו על צווארו "שלום גם לך" ריימונד נאנח קלות ואז חייך "היי" הוא נעמד על קצות אצבעותיו ונשק לשפתיו של בן זוגו, נשיקה קטנה וקצרה. "איך אדריאן?"
"לומד"
"ומיקה?"
ניקולאס שתק לרגע "אני לא יודע"
"גם היום היא לא הגיעה...?"
ניקולאס משך בכתפיו והתחיל לרדת במדרגות, נעצר על ידי אנשים שהתעניינו במסיבה המתוכננת.
"אני יכול לעזור לך לארגן הכל? נלך ביחד לקניות... נסדר את הבית... נהפוך את זה לדייט" הציע ריימונד בחיוך ניקולאס המשיך לרדת במדרגות בדממה ואז אמר "לא לקחתי היום כדור"
"אה- אהמ- אוקיי... למה? קרה משהו או שסתם..?" ריימונד הביט בו בדאגה, מתקדם קצת קדימה, אך ניקולאס רק משך בכתפיו.

הם יצאו החוצה והתישבו עם חבריהם, כל אחד על יד חבריו הקרובים יותר.
ריימונד לא היה מרוכז, הוא לא הצליח להקשיב לדברי חבריו וגם לא מאד התעניין בהם. הוא ישר את מבטו אל ניקולאס והביט בו, בחן אותו. בשיערו השחור שארך וכבר כמעט הספיק לעקוף את קו הכתפיים. בעיניו הכחולות שנראו בהירות יותר באור השמש, בחולצתו הדקה שנחה עליו בקלילות והדגישה את קימורי גופו האתלטי, במכנס הג׳ינס הצמוד שהבליט את שריריו. 'רואים עליו שהוא רקדן, קשה לפספס את זה' חשב לעצמו ריימונד בחיוך, ממשיך להתבונן בבן זוגו ולמצוא כל פעם מחדש עוד סיבה להתאהב בו.
ניקולאס הביט בו בשאלה וחייך כשריימונד קם והתישב לידו "נהנת לבהות בי?" עקץ, אך ריימונד הנהן "אני אוהב להסתכל על דברים יפים" אמר בחיוך ואחז בידו "אז תסתכל במראה" ענה ניקולאס, גורם לבן זוגו לגחך "רק כשאני איתך".
"אני יכול..?" לחש ניקולאס, מניח את ידו על עורפו של ריימונד שענה בחיוך "תמיד".
הם הצמידו את שפתיהם, מודעים לכל העיניים הנעוצות בהם, למבטים המופתעים, שומעים את השקט שהשתרר סביבם ויודעים שיקח זמן עד שחבריהם יתרגלו.
"אה כן..." ניקולאס מלמל לעצמו והזדקף, מסתכל על כל הנערים סביבו "כולם מוזמנים למסיבה אצלי בשישי!" הוא קרא, מקבל קריאות שמחה ועידוד. "כזה כריזמטי" ריימונד גלגל את עיניו ונאנח בדרמטיות "שתוק" צחק ניקולאס ודחף מעט בגופו את ריימונד שהתחיל לצחוק גם הוא.
"על מה אנחנו צוחקים?" מיקה נעמדה מולם "מייקל! טוב שנזכרת להגיע!" קראו מאחוריה, היא רק הסתובבה ונופפה להם בחיוך.
הצלצול לסיום ההפסקה נשמע מהרמקולים, גורר אחריו מספר אנחות ותלונות של תלמידים שהתחילו לחזור לכיתותיהם.
ניקולאס קם, חלף על פני מיקה בלי לומר מילה, והלך לכיתתו.
מיקה עקבה אחריו בעיניה, נשארת עם אותו חיוך מזוייף שהתרגלה לענוד על פניה, מסתירה כל רגש שאולי חשה.
"אה... היי" ריימונד חצי חייך, נזכר בדבריו של אדריאן 'היא חברה שלך רק בגלל ניקו' קולו הדהד בראשו. "היי ריימונד" מיקה חייכה אליו "זה בסדר, הוא יכול ללכת. גם ככה יש לנו עכשיו שיעור ביחד" אמרה. ריימונד שתק, יודע שאם ניקולאס מנסה להתחמק ממיקה, הוא יצליח. "הוא לא לקח היום כדור" ציין כבדרך אגב וקם "אכפת לו ממך מאד... אל תפגעי בו" ביקש בשקט, נזכר בשיחה דומה שהייתה להם לפני מספר חודשים. שיחה בה מיקה הזהירה אותו שלא לפגוע בניקולאס.
"אל תדאג" אמרה ועלתה לכיתתה.
ריימונד נשאר עוד רגע במקומו ואז קם, התמתח והתכוון לעלות לכיתתו כשיד חזקה תפסה את ידו, הוא הסתובב בבהלה, פוגש בפניו של ניקולאס. "היי" ניקו חייך "בוא נבריז" ביקש, ריימונד חייך והנהן "אוקיי".
הם הלכו בידיים שלובות אל איזור ריק בחצר הגדולה, איזור שלא היה ניתן לראות מחלונות בית ספר.
"אף פעם לא הייתי פה" הודה ניקולאס, מסתכל סביבו ובוחן את הסביבה "זה איזור ההתמזמזויות" ריימונד חייך, מגחך לעצמו. "אז בגלל זה לא הייתי פה, לא הייתה לי סיבה" צחקק ניקולאס וסתכל על בן זוגו, מביט בו ברעב "עכשיו יש לי סיבה"
"זה נכון" אישר ריימונד והניח את ידיו סביב צווארו של ניקולאס, נשען לאחור על הקיר והצמיד את שפתיהם. ניקולאס אחז במותניו של ריימונד, מחדיר את לשונו אל פיו ונהנה מטעמו המתוק. ידו הימנית התחילה להזדחל מטה, אוחזת ברכושניות בישבנו של ריי, ולאחר כמה רגעים גם ידו השמאלית הצטרפה.
"ניקו" מלמל ריימונד אל הנשיקה "חושב שאתה יכול להרים אותי?"
ניקולאס גיחך "נו באמת ריי... אל תעליב אותי" ריימונד חייך וקפץ, כורך את רגליו סביב מותניו של ניקולאס שהמשיך לאחוז בישבנו והצמיד אותו לקיר.
ניקולאס נשק נשיקה קטנה לשפתיו של ריימונד ואז עבר אל אוזנו "אני יכול?" שאל בלחש. ריימונד הרגיש את נשימותיו החמות על עורפו, קולו הרך כאילו מלטף את גופו, הוא הרגיש את גרונו מתייבש ובלע רוק בלחץ "כן" ענה בשקט ופלט גניחה שקטה כששפתיו של ניקולאס הונחו על אוזנו.
"ניקו" מלמל, מושך את שיערו השחור בעונג "בוא נלך לבית שלך" הציע, "אין פה אף אחד... נסיים את מה שהתחלנו ואז נלך" ניקולאס ירד לצווארו, נושק לו בעדינות "אין לי פה חומר סיכה..." נאנח ריי "זה בסדר" ניקולאס הוריד אותו חזרה לעמידה, וירד הוא על ברכיו "יש עוד דברים שאפשר לעשות" ריימונד חייך ואסף את שיערו של ניקולאס, מסיט אותו מפניו "אני לא אתנגד.." הוא גיחך ופתח את כפתור מכנסיו.
ניקולאס ליטף את מפשעתו של ריימונד ופתח את רוכסן מכנסיו, הוא נשק כמה נשיקות רכות לאיבר המכוסה "תפסיק עם המשחקים" מחה ריימונד "אבל זה החלק הכי כיף" ניקולאס חייך ושפשף באגודלו את הכיפה המכוסה, גורם לפניו של בן זוגו להתעוות "אל תחזיק את הקול שלך" ביקש ניקולאס, אך ריימונד הניד בראשו לשלילה "יכולים לשמוע אותנו"
"אני רוצה לשמוע אותך"
"תשמע אותי בבית. עכשיו אנחנו בשקט" קבע ריימונד, אך ניקו לא היה נראה מרוצה מההחלטה. הוא הכניס את הכיפה לפיו ומצץ בחזקה, בעודו שולח יד ומשחק בשק האשכים שנראה לו מקופח. ריי פלט גניחה מופתעת ומיד מיהר לשים את ידו על פיו, הוא משך בשיערו של ניקו "אתה משוגע" קבע, אך האחר רק חייך קלות והתחיל לשפשף את האיבר הזקור. ריימונד עצם את עיניו והשעין את ראשו על הקיר מאחוריו, פולט גניחות שקטות מבין שפתיו שניסו להישאר חתומות.
"אני קרוב" מלמל ריימונד באיפוק וניקולאס הגביר את המהירות.
ריימונד גמר והתנשף בשקט, משעין את ראשו על הקיר בעיניים עצומות בזמן שניקולאס ניקה אותו בנייר.
כשסיים, ניקולאס נשק לבטנו ושלח את ידו לאחוריו של ריימונד. הוא העביר את אצבעותיו על החור המצומק, מרטיב אותו. ריימונד השתנק בהפתעה ובעט בניקולאס קלות, דוחף אותו לאחור "מה אתה עושה??" קרא בלחץ, אך ניקולאס שתק. ריימונד הרים את מכנסיו וסגר אותם "אני מצטער שבעטתי בך אבל- מה לעזאזל זה היה הרגע??" ריימונד הביט בבן זוגו בזעזוע "חשבתי ש-" התחיל ניקולאס ונקטע, "לא. ממש לא. ממש פאקינג לא ניקו. אין מצב בעולם." הוא קבע ושילב את ידיו. ניקולאס נעמד וניער את בגדיו בשקט, שקט שהפחיד את ריימונד שמיד נסוג מעט לאחור. "חשבתי שסיכמנו שנתחלף בשלב מסויים" ניקו אמר במעין שאלה "לא. לא קבענו את זה. גם לא נקבע. אני לא רוצה להיות בבוטום"
"למה"
"ככה."
"אתה מפחד?"
"אני- ..אני פשוט לא רוצה. בסדר?" ריימינד ירק את המילים, מנסה להסתיר את ידיו הרועדות "אתה מפחד ממני?" הנחית ניקולאס, מפחד מהתשובה "אם הייתי לוקח כדור, הייתה מגיב אחרת?"
ריימונד שתק, הוא הסיט את מבטו "כדאי שאחזור לכיתה" מלמל "אני באמת כלכך מפחיד אותך??" קרא ניקולאס בתיסכול, אך ריימונד לא ענה, מתחיל לאסוף את חפציו "אתה מכיר אותי רק על השפעת הכדורים, אתה אפילו לא מכיר אותי באמת וגם לא רוצה לנסות!"
"יש סיבה שקיבלת את הכדורים האלה!" ריימונד הסתובב באחת והביט בו בעצב "יש סיבה שאתה צריך לקחת אותם ניקו..."
ניקולאס שתק, "אתה חושב שזו טעות?" שאל בשקט "אתה חושב שאנחנו טעות?" הוא הרים את עיניו והביט בנער מולו "לא... ממש לא ניקו... אני פשוט- אני לא יודע, אוקיי? לא יודע. אני באמת אוהב אותך ניקולאס. אני אוהב את העיניים שלך, השיער שלך, הגוף שלך, השפתיים שלך... איך שאתה לא מוכן לוותר ותמיד תהיה שם להגן עלי, אני אוהב את הצורה שאתה מסתכל עלי ואת החיוך השלך, הצחוק שלך, הדאגה שלך, את ה... קול שלך..." ריימונד חייך לעצמו, אך במהרה פניו נפלו "אבל אם אתה חושב שזה לא מספיק... אם אתה חושב שהבן אדם שאני אוהב זה לא אתה..."
"זה אני אבל- בנוסף לכל זה אתה מפחד ממני. תראה איך אתה מסתכל עלי, כאילו אני חיה חולה שעלולה כל רגע להשתחרר מהכלוב. כשאמרתי לך שלא לקחתי היום כדור אתה אוטומטית התרחקת ממני. אתה תמיד בכוננות כלכך גבוה לידי, אתה לא אמור להרגיש ככה. אתה לא אמור לפחד ממני..."
"אני צריך לחשוב על זה.." מלמל ריימונד "אין לי מה לומר לך כרגע, תן לי קצת זמן, בסדר?"
"מה זאת אומרת...?"
"ניקו, בוא נקח את הזוגיות הזו להפסקה. נבין שנינו מה אנחנו רוצים ואז ננסה שוב" הציע ריימונד, הרעיון נראה לו מאד הגיוני. שניהם עסוקים כרגע, עמוסים בלימודים, עם כל הלחץ. גם לנהל מערכת יחסים בריאה? ריימונד לא רצה שהמצב יתדרדר והעדיף להשאיר אותו קפוא לכמה זמן כמו שהוא. אך ניקולאס לא ראה את זה ככה "לא, לא, לא, לא, ריי לא" הוא ביקש "אני לא יכול, לא עכשיו, ריי..." הוא נראה כמעט מפוחד, ריימונד לא הבין מה הדאיג אותו כל כך "זה בסדר ניקו, אנחנו לא נפרדים, זה רק לשבוע. אוקיי? אני אנסה להתרחק כדי לא להעיק עליך, ולא אבוא למסיבה בשישי. בסדר?" הוא חייך. ניקולאס הניד בראשו לשלילה ונשך את שפתיו בלחץ "זה בסדר ניקו, אל תדאג" ריימונד התקרב וליטף את פניו "רק שבוע. אוקיי? אפילו פחות. עד יום שני" הוא נשק קלות לשפתיו "אני אחזור לכיתה, ביי ניקו" אמר והלך, לא מביט על הנער השבור שהותיר מאחוריו.