לואי רץ במהירות אל הבית חולים, הוא לא מאמין שהוא פספס את
כל השיחות שלוטי התקשרה אליו. לעזעאל עם הסטוץ הזה.
אמא שלו נכנסה לניתוח והוא זיין מישהו. כל הכבוד לואי.
הוא עקף את כל האנשים בכניסה ועלה במדרגות במהירות לקומה שהמזכירה אמרה לו ששם אימו נמצאת. כשהוא ראה את לוטי ואת האחרות הוא מיד רץ אליהן.
הוא חיבק את לוטי במהירות, ״אני מצטער.״ הוא אמר בלחש, לוטי חיבקה אותו חזק. ״זה בסדר, אל תאשים את עצמך לואי.״ היא אמרה ולואי הניד בראשו. ״במקום לטפל בה ולעזור לה אני הייתי עסוק בתחת של עצמי.״ הוא אמר כשדמעות מתחילות לרדת על פניו.
״שלא תעיז להאשים את עצמך. מטפלים בה עכשיו, כל מה שנשאר לעשות זה לקוות שהניתוח יעבור בהצלחה.״ היא אמרה ולואי הנהן, מנגב את הדמעות שזלגו על לחייו וחיבק את אחיותיו האחרות.
לאמא של לואי יש סרטן.
זה התגלה אצלה כשהוא היה בן 18. הוא חזר מחבר שלו, ליאם. השכנה התקשרה אליו, הוא חשב שהיא בטח רוצה לבקש עוד סוכר או קמח, אז הוא ניתק. אך היא לא הפסיקה להמשיך לצלצל אליו, הוא התייאש וענה. כשהוא שמע שזה קולה של אחותו הקטן, דייזי, הוא מיד השתיק את ליאם שהמשיך לצעוק בכל רחבי ביתו.
היא סיפרה לו שאמא התמוטטה, והן לא יודעות מה לעשות.
וברור שהן גם לא ידעו, הן לא אמורות לדעת.
השכנה שלו לקחה מדייזי את הטלפון שלה ואמרה ללואי שהן לוקחות אותה לבת חולים, ושיבוא הכי מהר שיוכל. כמובן שהוא נסע כמו חיה, כשהוא הגיע לבית חולים הוא התחיל לבכות.
זה הרגע בו סיפרו לו שלאמא שלו יש גידול בבטן.
מאותו היום לואי לא עזב אותה לרגע, כל מה שהיא הייתה צריכה הוא הביא לה. הוא הסיע אותה לבדיקות היומיות, הוא הכין לה ולאחיותיו הקטנות אוכל, הוא ניקה את הבית ועשה כל מה שצריך בשביל לתת לה לנוח. ככה במשך שנה וחצי.
אך אחרי זה, המצב התחיל להדרדר.
אימו החלה להקיא יותר מהרגיל, הכאבים התחילו להתגבר. הנשירה שלה נמצאה בכל פינה בבית. לואי הבין שהמצב באמת מדרדר.
אך הוא קיווה לטוב, הוא לא רצה להפסיק להאמין שיהיה טוב.
הוא נשאר חיובי לא משנה מה, אם זה בבדיקות, או בהקאות של הבוקר צהריים והלילה. הוא נשאר חיובי, הוא היה חייב.
למען אחיותיו ולאימו, הוא תמיד אמר שהכל יסתדר, שהכל יהיה טוב והם יעברו את זה. אבל המזל לא שיחק לטובתם. והוא באמת התחיל לפקפק באמונה שלו כשאימו עברה ללון בבית החולים.
