״מר טומלינסון?״ קול נשי קורא בשמי, אני נענה במהירות לשם ומודיע על נוכחתי. אני נמצא בחדר ההמתנה כבר יותר מארבע שעות, הרופא אמר שזה ניתוח מסובך, אז כמובן שזה יקח עוד כמה שעות. אבל אני נמצא פה כבר כל כך הרבה שכבר איבדתי את תחושת הזמן, כבר בשעה החמישית הפסקתי לספור.
״אני כאן,״ אני מודיע לגברת במדים כחולים, אני חושב שהיא מתמחה פה. הרי אחות היא לא, אני כבר יודע לזהות מי אח או אחות פה ומי המנתחים. המתמחה יוצרת איתי קשר עין ומתקרבת אליי, ״שלום מר טומלינסון, אני דוקטור ווינסון. רציתי לעדכן אותך שמצבו יציב, עוד כמה שעות והוא אמור לצאת מהניתוח.״ היא אומרת בחיוך רגוע לחלוטין, מסתכלת עליי ומחכה לאישור ממני שהכל בסדר. ״תודה דוקטור ווינסון.״ אני מודה בחיוך קטן.
״אם אתה תצטרך משהו אני פה, בסדר?״ היא שואלת כאשר היא נראת כל כך נינוחה ורגועה שאני מתחיל לחשוב שהיא על כדורי שינה.
״כן, אוקיי. בסדר גמור, תודה רבה.״ אני אומר, הראש שלי כל כך מבולבל שאני כבר לא יודע מה אני אומר.
דוקטור ווינסון מחייכת אליי ומסתובבת, חוזרת למקום שממנו באה, כנראה היא יצאה מהניתוח כדי לעדכן אותי שהכל בסדר.
