אלוהים, כבר שבוע עבר מאז שלואי נסע לעבודת עסקים הזאת, והארי חושב שהוא התחרפן. הוא בכה כל לילה ללואי בטלפון על כמה שהוא מתגעגע אליו ושהדובי שקנה לו בעקבות עיקרת השן השבורה שלו לא עוזרת לו לישון, הוא צריך את לואי לחבק ולהתכרבל איתו בלילה.
זה מחרפן את הארי, כי הוא מלהיות כל יום עם הבן-אדם שאתה אוהב, הוא כבר שבוע לבד. הוא חייב להיות ליד לואי, לראות אותו, לגעת בו ולדבר איתו. הוא חייב לחבק ולנשק אותו. הוא פשוט חייב.
אי אפשר להסביר מה זה עושה לו לא לראות את הבן-אדם שהוא כל כך אוהב יותר מכמה שעות, אז שבוע?
לואי לא ידע שהנסיעה תהיה בעוד שבוע, הוא היה צריך זמן להתאושש. להיות עם המשפחה שלו, עם הארי והאחיות. לנסות להבין מה עושים עכשיו, ובעיקר איך ממשיכים מפה?
אבל הוא חתם לפני כמה חודשים, ואי אפשר לדעת מה יקרה בעוד כמה חודשים. אף אחד לא ציפה שדבר כזה יקרה בעוד כמה חודשים.
הוא רצה להישאר, להיות בבית עם האנשים שהוא אוהב.
לספר סיפורים מקסימים ומתוקים על גאוהנה, לצחוק ולבכות ביחד.
ולואי יודע מה קורה להארי כשהוא יותר מידי לבד, הוא מתחיל לנתח כל סיטואציה אפשרית מאותו רגע שנולד עד עכשיו.
והוא מאוד מודאג לגבי זה.
הוא מודאג לגבי האחיות הקטנות שלו שנפגשו עם מוות בפעם הראשונה בחייהן. ויותר מזה, המוות של אמא שלהן.
הוא מודאג לגבי העתיד,
מה יעשה עכשיו ואיך הוא יתמודד עם כל זה.
ולגבי הארי.
אמא של לואי נפטרה מסרטן.. והארי חולה בסרטן.
המחשבה הזאת, המה אם הורגת אותו. בכל שנייה במהלך היום שלו הוא חושב רק על זה, והמחשבה הזאת צובטת את ליבו וקורעת אותו לאלפי חתיכות.
מה הוא יעשה בלי הארי?
מה הוא יעשה בלי אמא שלו?
״מר.טומלינסון,״ מנהל המחלקה העיר אותו ממחשבותיו, ״אנחנו סיימנו, אתה משוחרר מוקדם היום.״ אמר המנהל, ״ואני שוב מצטער. אם הייתי יכול לאשר לך להיות בבית עכשיו, תאמין לי שהייתי עושה את זה.״ הוא מחייך בעדינות, ״ותביא את זה להארי ולבנות, כן?״ הוא נותן ללואי קופסא שעטופה בנייר עטיפה אדום עם סרט לבן.
״תודה רבה מר.המניסטון, אני מעריך את זה מאוד.״ לואי מחייך ויוצא מהבניין במהירות האפשרית.
הוא משחרר אנחה קלה שחיכה לה במשך כל היום, הוא יכול לחזור הביתה עכשיו. לראות את הארי, את הבנות. את האנשים שהוא הכי צריך כרגע.
