הכל זה הקול

פרק ראשון

זה היה בוקר יום ראשון מרגש במיוחד עבורי.
קמתי בקפיצה מהמיטה, נעלתי את נעלי הבית בצורת הארנבונים שלי ורצתי לפינת האוכל בה אבי ישב כבר עם העיתון והקפה. "בוקר טוב קודי" הוא אמר "בוקר דאד" החזרתי בחיוך והוא באותו הרגע עזב את הקפה וניגש אלי "אתה זוכר את הכללים?" הוא שאל והינהנתי "תזכור קודי שלי, מי אתה?" אבי שאל אותי ונשען על השולחן הקטנטן שלנו, "אני אריק הרלינג" עניתי את שמי החדש שתכנית הוא שמי השני "אתה קשור בטעות לקודי הרלינג?" אבי שאלה בהרמת גבה "למי?" שאלתי אותו חזרה ושנינו גיחכנו "ומה אתה" הוא שאל את השאלה האחרונה 'אני אילם' סימנתי בשפת הסימנים שלמדתי כבר חמישה חודשים "בהצלחה קודי שלי" הוא אמר וחיבק אותי חיבוק חם, אוהב ודואג 'התכוונת אריק?' סימנתי לו והוא חייך "אתה תהיה בסדר גמור" הוא לחש יותר כדי להרגיע את עצמו מאשר לעודד אותי, "אלך להתארגן לבית הספר בנתיים" אמרתי וקמתי מהשולחן והלכתי לחדרי.
אחרי עשר דקות של כאוס במקלחת שכלל נפילה של כמה בקבוקונים ומברשת שיניים (אני אולי טיף טיפה מגושם אבל אין לכם זכות לשפוט.) עמדתי מול המראה, מביט בהישתקפותי, שערי החום בהיר שנראה כמו בלונד שהתלכלך מעפר, בעיניי התכולות-אפורות, בנמשים שמכסים את רוב פניי וגורמים לי להרגיש כמו ילד קטן 'יהיה בסדר' חשבתי מחייך מול המראה 'עכשיו ברור לי למה הייתי בשערי של מגזינים' ציחקקתי למראה השתקפותי שמותר לי ציין שנראתי כמו בייבי קטן (ושאש באמת נראיתי ככה במראה! >~<) "ביי אבא אני יוצא" אמרתי מהדלת לפני שנעלתי את פי ויצאתי מהבית על עבר השביל שלמדתי בעל פה במהלך הקיץ אל בית הספר החדש שלי,
"תיכון נורת' היילס".

לאחר עשר דקות של הליכה רגועה עם אוזניות שמשמיעות את שירי (דא🙄) הגעתי לבית הספר הענקי הזה 'המקום הזה ענקי!' בהיתי בבית הספר בשוק טוטאלי, למרות שאימי הביולוגית ברחה עם איזה זקן עשיר ובנוסף שדדה אותי, הבן היחיד שלה(!), אבא שלי, רוג'ר, עדיין הצליח להכניס אותי לאחד מבתי הספר היקרים והיוקרתיים ביותר בכל ארה"ב!, 'ו... התחלנו' חשבתי ולקחתי נשימה עמוקה ונכנסתי בשערי בית הספר למה שהתגלה כאסון טוטאלי...

הבוקר התחיל בזה שאיחרתי לשיעור הראשון שלי בגלל שהלכתי לאיבוד, יופי לי, דפקתי על דלת הכיתה וחיכיתי "יבוא" קולו הצרוד של המורה נשמע מעבר לדלת, צעדתי לתוך הכיתה, מעט מובך "למה אתה מאחר ילד" הוא שאל 'לא מצאתי את הכיתה' סימנתי לו והוא הביט עליי כאילו השתגעתי "שאלתי למה איחרת, לא ביקשתי שתנופף בידייך" הוא אמר בחוסר התחשבות והיה אפשר לשמוע מעט זעם בקולו 'אני לא יכול לדבר.. אני אילם' סימנתי שוב ופתחתי את פי, מזיז את שפתיי ללא קול "מישהו הבין מה הדבר בזה רוצה ממני?" הוא שאל את הכיתה שציחקקה בשקט "אולי הוא לא יודע לדבר" ילדה בעלת שיער סגול שהיה קלוע לצמה ארוכה אמרה וכמה בנות צחקו יחד איתה "אולי חתול בלע לו את הלשון" ילד אחר הציע ועוד צחקו "אולי..." אחד הילדים הנוספים חשב על משהו "אולי הוא אילם!" לבסוף הוא הציע ועוד ילדים צחקו, הסתכלתי לילד בעיניים והינהנתי לחיוב "רגע הוא אילם?" ילדה ג'ינג'ית ששמה לב שהינהנתי שאלה שוב והינהנתי לחיוב פעם נוספת "למה לא כתבת או משהו" המורה שאל והתכופף אליי ואני משכתי בכתפי כתשובה, גורר ציחקוקים נוספים "בסדר גמור.. שב ואתם שם תפסיקו לצעוק!" הוא אמר וצעק על המצחקקים שהשתתקו.
השיעור לא עבר בצורה החלקה ביותר.. קצת ניירות נזרקו עליי וילד שישב לידי הציק לי בלי הפסקה עם שאלות וחשב שאענה לו במילים 'דביל מושלם' חשבתי מתעלם ממנו, מחכה השיעור יסתיים.