רחוק // 16+ // האנה בי קיי

פרק 1

אני פוקח את העיניים כשאני מרגיש טיפות קפואות של מים על הפנים שלי. "תתעורר."

אני מתיישב במיטה שלי ומתמתח, השמש עוד לא עלתה בחלון. החברים בחדר שלי כבר לבושים. אני עוטף את מותניי במגבת שתסתיר את זקפת הבוקר שלי. די קשה אבל הם גם ככה מרוכזים בחלון. אני נושך את שפתיי ונכנס לחדר המקלחת. אני מצחצח שיניים, שוטף פנים, ידיים, מסרק את השיער. 

כשאני מסיים את הטקס היומי הזה אני משפיל מבט אפילו שאני לא צריך. הזקפה שלי עוד לא ירדה, אני נאנח. מתיישב על האסלה, פורש מגבת על הרצפה ופושט את התחתון שלי. אני עומד להתחיל כשדפיקות נשמעות על הדלת.

"שטרן, אתה בא?"

"חמש דקות." אני ממלמל בזמן שהיד שלי כבר עסוקה בשפשוף. אני נושך את השפתיים שלי כדי שלא יפלטו לי גניחות. אני נאנח בהקלה כשהנוזל סוף סוף יוצא החוצה מהגוף שלי, נורה ישר על המגבת. אני שוטף אותה במים וסוחט, אחר כך מניח בסל הכביסה ויוצא מהחדר.

"אנחנו נאחר." אומר דוד מזרחי.

"דקה אני מתלבש." אני אומר וממהר ללבוש את המכנס האלגנטי, לכפתר את החולצה הלבנה מעל הציצית, להכניס למכנס, לדאוג שהציצית בחוץ, ללבוש את החליפה ולהניח את הכובע לראשי ממש מעל הכיפה. 

אני מרסס קצת דורדוראנט בזמן שהשותפים שלי מגלגלים עיניים. "מה אתה אישה?"

אני מתעלם מהם ונועל את הנעליים השחורות. אנחנו יוצאים אל מסדרון הישיבה כשבידינו ספרים. סביבנו יש עוד הרבה בחורים שממהרים גם הם לצאת מהחדרים ולהגיע אל בית המדרש.

אני עומד בפתחו, כמו בכל יום אני משתהה דקה ארוכה בהעברת מבט כללי על ההיכל. אנשים נחפזים סביבי להיכנס, לצאת, להשתמש. אני עומד נפעם ופוסע פנימה. העצים החטובים המרכיבים את השולחנות נדחים ממני לרגע, וכתבי הקודש הכרוכים בארונות נועצים בי מבטים מאשימים. אני מתיישב, פותח את ספר התפילה ושפתי מתחילות למלמל מילים באוטומטיות. 

מישהו עומד על הבימה. גבותיו מתכווצות והוא זועק את המילים בכוונה גדולה. כמו שצריך, הוא מסלסל וכל גופו נע בדבקות. מבטי מתעכב עליו, על צווארו הארוך הבנוי לתלפיות. ולרגע נדמה לי שסימן אדום בוהק מתנוסס לו שם בגלוי על עורו החלק של צווארו. אני מביט סביב, כולם מרוכזים בעצמם. גם אלו שמביטים בו עסוקים בתפילתם. אני מביט בו שנית, הסימן נעלם כהרף עין. אני מתרכז בו שוב, אולי הוסתר על ידי הטלית.

אבל לא. לא היה זה אלא פרי דמיוני, אני מניח יד על ראשי הפועם ומנסה להרגיע את הנשימה כשכולם נדחפים החוצה אל חדר האוכל. הם עלולים לשבור עצמות עם הגסות הזו, אני מנסה להפריש עצמי הצידה ולחכות עד יעבור זעם. האוכל תפל בפי.

יום הלימודים ארוך ומפרך, אבל לא משהו שלא הכרתי עד כה. אני נושך את לשוני בתוך חלל פי ומייחל שיגיע הלילה. הלילה מגיע, הוא נושק אל היום בגלים ענוגים, בולע את קרני השמש האחרונות בשקיעה הנשקפת מהחלון. אחד מהחברים לחדר נעמד לצידי, במרחק מה מכתפי.