רחוק // 16+ // האנה בי קיי

פרק 10 ואחרון

ביום חמישי כל מה שהיה לי בראש במשך ארבע שעות של נהיגה היה מתי אני מעלה לכם פרק. כשהגעתי הביתה והתחלתי לעבור על הפרק בשביל עריכה אחרונה לפני שאני מעלה אותו נרדמתי תוך כדי. ביום שישי גיליתי שזה הפרק האחרון בספר וממש הייתה לי התלבטות אם בכלל להעלות אותו כי הספר הבא עוד לא מוכן בכלל.
בסוף החלטתי כן להעלות אותו, זה פרק שהוא מסכם את המסע קטן שיוסף חיים עבר עד עכשיו ובו-זמנית מתחיל מסע חדש.
בפרק הזה הוא פוגש שתי דמויות שהן גיבורות של הספר "יותר" והספר "חמה" שאם לא קראתם אותם עדיין זה הזמן לפני שעולה הספר שמאחד את כולן.
תהנו וכמו תמיד הביעו את דעתכם בתגובות.

~~

רחוב יפו מעולם לא נראה יפה יותר בעיני מביום הזה, בו אני פוסע בו, לאורך פסי הרכבת הקלה שמופיעה בהדרתה. אני פוסע כשגבי לכותל, גבי לכותל, לכנסיית המשיח. יום ראשון היום, מצאתי שם את אלקה משוחחת עם קבוצת תיירים קוריאנים. חיכיתי בצד וחיכיתי עד שתתפנה אלי, וכשזה קרה לקחה אותי הצידה. היא ליטפה את פניי ואז נשקה ללחיי, תפסתי את שפתיה, היא צחקה, תלתה על צווארי שרשרת צלב. אז כעת אני נער לבוש בגדי חרדים מסורתיים, חובש כיפה, על צווארי מתנוסס צלב, מוסתר תחת חולצתי. אני בולע בעיני את החנויות, את הישראלים, את כל גווני האדם שבעיר הזו. אני עובר בדרכי את פסל הדוידקה מימיני, נערה מחובקת בזרועותיו של נער וילדים משכשכים רגליים בתעלת המים. אני ממשיך אל השוק שבפתחו יושבים קבצנים, פושטים את ידם, מחכים לימים של סליחה וחסד. אני עובר גם אותם. אני מגיע עד תחנת יצחק נבון, מימיני התחנה המרכזית ומשמאלי המדרגות האינסופיות אל החופש.

אני יורד מטה, מדרגה מדרגה, העולם סביבי נע כל כך מהר ואני לוקח את הזמן. אני רואה חבורת נערות יושבות במכנסיים קצרים וחולצות עם כיתובים וסמלים, בשיערן קשתות משונות. הן יושבות על רצפת התחנה, מסיימות לכתוב מילים בעטים שחורים על דף דמוי קלף. זהו לא קלף אמיתי, אני יודע מספרי התורה. הן נעלמות תוך כמה דקות, עד שאני נעמד במקום בו ישבו. גם אני כתבתי מכתב, לאמי, על דף של מחברת. השארתי לה אותו במגירת האיפור שלה. היא עתידה לחזור הביתה בערב, אך אז כבר אהיה רחוק. אני עוזב את המקום בו ישבו הנערות, מתקדם הלאה.

בכניסה לשירותי הרכבת אין שם אדם, אני נכנס אל אחד התאים, מוריד את הכיפה ומסיר את בגדי העליונים. אני מחליט להחזיר את החולצה הלבנה המכופתרת ואת החלק העליון של החליפה. את הציצית המיוזעת אני משאיר על ניאגרת האסלה ביחד עם הכיפה. אני יוצא מתאי ונעמד מול המראה, מביט בעיני הירוקות, כמה ימים חלמתי רגע זה. כמה חפצתי בעונג הזה. אני מניח נייר אל פתח הכיור, ומושיט ידי אל המזוודה. מוציא ממנה תיק רחצה קטנה, אני פורש על כתפיי חתיכת בד דק וחד פעמי, מאלו שיש במספרות. בפעם האחרונה שהייתי בכזו הספר נידב לי כמה תוך כדי שמכר לי את מכונת התספורת. קניתי ולקחתי. מכונת התספורת מורידה שכבות של שיער אל הכיור, גם זקן קטן ופאות קטנות מסולסלות, מספרת ברעש המכני העדין סיפור חדש לעולם. אני שוטף את ראשי ומוריד גם את הבלורית השחרחרה. ירוק חי מתוך עור חיוור מביט בי בתימהון. אני מנגב את ראשי המגולח כמעט לגמרי על ידי מגבות נייר ומרים שוב מבט אל המראה. עיני הירוקות פוגשות את אותו ירוק, עם זיק של חופש. אני אוסף את שיערי אל הפח, מנקה אחרי ולא משאיר עקבות. אני מוציא את שרשרת הצלב החוצה ושולח חיוך פלרטטני לנערה חרדית שיושבת ברכבת. אני משועשע רק מהדרך בה האדימו לחייה כשהסיטה את מבטה.