רחוק // 16+ // האנה בי קיי

פרק 2

לשאלתכם - העלאות קבועות בימי חמישי בערב
השבוע באופן חד פעמי לא התאפשר לי להעלות אתמול אבל באופן כללי, ימי חמישי.

~

עיני מתרוצצות סביב, אני מנגב את מצחי המיוזע. אמרתי לו שאני בדיוק נכנס להשלים מניין בבית כנסת, תפילת ערבית. זה לא נותן לי יותר מדי זמן, לא מספיק זמן כדי למצוא אותה בעיר הגדולה כזו. אני לא מתחיל להתרוצץ אלא פשוט חוזר למקום בו פגשתי אותה. זה חכם מצידי כי היא יושבת שם ומעשנת, השקית לרגלייה ודמעות זולגות על לחייה. אני מתקרב אליה ומתיישב לידה.

"אני מתנצל. הייתי רוצה להגיד שהוא לא התכוון, אבל לצערי הוא כן."

היא מחייכת לרגע. "אני יודעת." היא אומרת. "אבל זה לא מעודד."

אני מושך בכתפיי. "אני באמת מתנצל, הייתי צריך איכשהו לרמוז לך שלא תתקרבי."

"מי הוא בכלל?" היא שואלת.

"אחי."

"בחיים לא הייתי מנחשת." היא אומרת. "אתם לא דומים."

"וטוב שכך." אני אומר. "הוא אדם גס."

"שמתי לב." היא אומרת וכעבור רגע הדמעות בעינייה מתחדשות. אני לא יודע איך לגרום לה להפסיק אז אני מתיישב קרוב יותר לידה ועושה משהו שנער חרדי לא אמור לעשות. אני מניח את ידי סביב כתפה, מנסה לנחם אותה. ידי רועדת מעט, הסיטואציה החדשה הזו מפתיעה אותי. אף פעם לא דמיינתי את זה ככה, כל כך אנושי ואמיתי. היא מתפרקת לזרועותיי, כאילו לא היינו זרים. ראשה צמוד לחזי הפועם, היא לא יודעת מה זה עושה לי. ואולי נערות כמוה קצת רגילות להתפרק ככה בידיים של בחורים אבל אני לא רגיל לדבר עם נשים בכלל, בכלל. אני לוקח נשימה עמוקה.

"הקרם." היא נזכרת ומזדקפת במקום מושבה, אני נאנח בהקלה, רגלי רועדת במקצת. היא מרימה את השקית ומוציאה אותו. "לא ידעתי איזה ריח אתה צריך, מקווה שהיא תאהב, מי שזו לא תהיה."

אני לוקח את צנצנת הזכוכית ופותח אותה לנגד עיניה. מריח את הקרם הלבן ולוקח מעט על קצה אצבעי. אני מניח את הצנצנת על האבן עליה אנחנו יושבים ומורח היטב את הקרם עלי ידי. אני מקרב אותן אל אפי ומריח ארוכות. "כן, זה טוב, אני אוהב את זה."

"למי זה?" היא מביטה בי בחשדנות.

"לי." אני אומר בזמן שאני סוגר את הצנצנת ומחליק אותה לכיסי. "כמה עודף נשאר שם?"

"שלושים." היא מדווחת, עדיין מביטה בי במבט מוזר.

"שמרי אותם לעצמך." אני אומר ומציץ בשעוני. "בקרוב אאלץ ללכת." אני מרגיש צורך להתריע.

"לחזור לאיפה שזה לא יהיה ששם יש אנשים כמוך?" היא שואלת.

אני מהנהן. "ישיבה."

"כמובן." היא סופקת את כפייה. "היה נחמד להכיר." היא אומרת. "גם אני דתלשית אגב."

"אני לא דתלש." אני ממהר לומר, התווית מלחיצה אותי. "עדיין." אני מוסיף כי נשמע לי די מגוחך לומר שאני אדם דתי.