הם לומדים באותה הכיתה אבל הם לא מכירים אחד את השני חיפוש אחד באינטרנט יפגיש את שניהם במפגש משנה חיים
מכיל:
- שפה גסה
- תוכן מיני
פרקים קצרים (200-300 מילים).
כל מה שקרה עד עכשיו: אופק הוא קורבן המסוכנות של נץ ראש המאפיה. נץ מרביץ לאופק לאחר שאופק מגלה שנץ גיי. משפחתו של אופק טובעת את נץ ומאפיה, אופק מתאהב בנץ, הם עושים דברים אסורים בשרותי בית המשפט ומחליטים להיות ביחד. נץ ואופק יוצאים מהארון בפני האמאות שלהם והמאפיה. בעקבות המכות שנץ הרביץ לאופק לאופק יש בעיה מתמשכת באשך, נץ ואופק הולכים לרופאה כדי שיבדוק את מצבו של אופק. הרופאה שבודקת אופק הוא רון, רופא מתמחה בקליניקה לגברים בעל עבר קשה (ראו פרקים מיוחדים על רון). רון נדלק על אופק וכותב לו פתק שבו מספר הטלפון שלו. נץ מגלה על הפתק ומתעמת עם אופק עליו (ראו פרק 14). נץ שולח את לב, יד ימינו לרצוח את רון. מה שנץ לא יודע הוא שלב ורון מכירים אחד את השני.
-----------------
נקודת מבט: לב "נשלחתי לרצוח אותך" אני אומר.
אני משיב את רון על כיסא וקושר את הידיים שלו לאחורי הכיסא.
לא שיערתי שכשנץ שלח אותי לרצוח מישהו בשם רון אמצא את עצמי מול הבחור שהצלתי ממוות כשהייתי בן 16 מישהו שבעבר הייתי מאוהב בו . בחיי שאפילו לא חלמתי שזה יהיה הוא, אני מסתכל עליו. הוא כבר לא ילד כמו שהוא היה אז, מולי יושב גבר, גבר שעבר התעללות, גבר שכמעט מת אבל עדיין הוא כאן,הוא חיי והוא מולי.
אני מרגיש שמשהו עוצר אותי.
אני לא מסוגל להרוג אותו.
פשוט לא מסוגל.
---------------
(בערך באותו הזמן)
נקודת מבט: אופק
אני הולך לי בסבבה במסדרונות של הבית ספר המזדיין הזה, פתאום אני שומע את שני החברים הכי טובים שלי לשעבר איתמר ואיתי מדברים.
"זבל זה מה שאתה, זבל" אומר איתמר. "אני זבל?!" שואל/עונה לו איתי.
"כן אתה זבל פאקינג זבל"
"סתום יא חתחת הומו מזדיין"
משום מה המילים האלה פוגעות בי. תמיד השתמשתי בהומו כקללה, אבל עכשיו כשאני יודע שאני בעצמי הומו זה לא מצחיק אותי, זה מרגיש לי ירוד ומטומטם. נמאס לי לחיות מאחורי מסכה של שקרים אני לא ילד נהדר, אני לא מצחיק, אני לא עשיר, אני לא תלמיד טוב ובתכלס אני סתם ילד שאמא שלו דואגת לו ואבא שלו לא חלק מחייו וכשהוא כן הוא רק מרביץ לו אני הילד שהתאהב בנער הרביץ לו מכות רצח וכן אני הילד ההמופוב שהוא בעצמו הומו. כל הדברים האלה הם חלק ממני, הם חלק מהאישיות שלי ואני לא יכול לשנות אותם, הלוואי שהייתי יכול לחזור לאחור ולשנות את כל הדברים הרעים שאמרתי. הלוואי שהייתי יכול לשנות את המגרעות הגדולות של האישיות שלי. אבל אני לא יכול זה אני וזה מה שהעולם יקבל.
"אני הומו?! תסתכל על עצמך יא הומו קוקסינל שאוהב את זה בתחת, אתה ההומו" אומר איתמר.
ברגע שאיתמר שהיה פעם אחד מהחברים הכי טובים שלי, אומר את הדבר האלה אני נשבר.
"די!" אני צועק במסדרון. "תפסיקו להשתמש בהומו וקוקסינל כקללות, זה לא מצחיק אף אחד וזה סתם מעליב. ואני יודע שאתם בטח חושבים איך זה שאני אופק זה שתמיד היה אומר את המילים האלה וצוחק על דברים כאלה אומר לכם להפסיק אז קבלו את זה חברה, אני הומו! ואני אוהב את זה בתחת! וכן אני הייתי הומופוב כל השנים האלה אבל תאמינו לי שזה לא משנה עכשיו, כי ברגע שאתה מוצא את אהבת חייך שום דבר כבר לא משנה גם עם זה גבר או אישה." אני מסיים את "נאום" שלי ומסתכל מסביבי, כל מי שעבר במסדרון עומד קפוא ומסתכל עליי כאילו אני חייזר. אני תופס רגליים קרות ובורח משם. אני רץ עד שאני מגיע לחורשה הקטנה שליד בית הספר.
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
אני מוציא את הטלפון ומתקשר לבן אדם היחיד שאני יכול לחשוב עליו עכשיו.
" הלו נץ?! א-אני אני צריך אותך, בבקשה ת-תבוא אליי" אני אומר, הקול שלי נשבר באמצע ואני ממש משתדל שלא לבכות. נץ שואל אותי "איפה אתה? אני מייד בא, אל תבכה אופק שלי אל תבכה אהוב." "אני בחורשה" אני לוחש לטלפון שלי מעבר לקו אני שומע את נץ רץ. "טוב אני בא" הוא אומר לי. וככה אני יושב לי מתחת לעץ , קולט מה עשיתי עכשיו. אני רוצה לבכות משתוקק לזה אפילו, אבל משהו חוסם אותי ולא נותן לדמעות לזלוג...
*~* היה לי קצת קשה לכתוב את הפרק הזה כי טוב, אני שובר/ת קצת את הדמות של אופק. חשוב לי לציין שהשיחה בין שני החברים לשעבר של אופק היא שיחה שבאמת שמעתי.
