צעקה אחרונה לפני שאלך

משהו שרציתי לומר

משהו שרציתי לומר.
לפני הרבה זמן.
משהו שרציתי להודות בו, לשתף - אבל לא.
לא אמרתי.
לא שיתפתי.
שמרתי בפנים. הכול.
חיוך של אושר שדוקר אותי מבפנים.
פנים יפות וייצוגיות שמלוות אותך במשך שנים.
תומכות.
אוהבות.
שמחות.
עצובות.
מביעות רגש.
ובפנים התסכול גדל.
מכאב קטן זה הופך לסכין חדה שמסתובבת ופוצעת כל פעם מחדש.
מבתרת את הלב לאלפי חתיכות קטנות וחסרות ערך, שפעם רצו שיתפרו אותן יחד, אך כעת רק רוצות שמישהו יטאטא אותן - את הליכלוך הטורדני הזה - וישליכו לפח.
ישכחו ממנו.
ייתנו לו לחלוף עם עוד מאות ערימות של אשפה.
משאלה קטנה.
להיות אפר שמפוזר ברוח.
ואחרי שנים של הדחקה - הכול בפנים שורף וכואב, עד שאי אפשר יותר להכיל את זה.
אבל בכל זאת שותקת.
מדביקה את הסלוטייפ על הפה ושותקת.
כי תמיד יש מישהו שיותר כואב לו.
תמיד יש מישהו שבו באמת צריך לטפל.
אני סתם ילדה עם חיים מושלמים שלא יודעת להתגבר על הבעיות שלה.
סתם מישהי שמפריעה לעולם.
סתם כפויית טובה שלא יכולה להודות על מה שהיא מקבלת.
-הכול אצלה טוב חוץ מזה.
אז מה?
בעיה שלה!
שתתמודד עם המציאות.
אלה החיים.
וככה אני ממשיכה.
החיים ממשיכים כרגיל.
הסכין מסתובבת כרגיל.
אני ממשיכה לבכות ולכאוב - כרגיל.
וזה מגיע לרמות שקשה כל כך, שאני מחליטה לעשות משהו.
עד עכשיו שנאתי את עצמי כל כך שלא עשיתי כלום, אבל עכשיו - זהו.
נמאס לי.
אני שונאת את זה.
אני שונאת את עצמי.
ואני יודעת שזה לא טוב לי.
אני יודעת שאני מזיקה לעצמי - אבל כבר לא אכפת לי.
כי זה או זה או שאצטרך לטאטא את עצמי מהעולם.
אני לוקחת את החיים שלי בידיים -
והורסת אותם.

והנה זה מתחיל.
עוד יום ועוד יום ומתחילה להרגיש דווקא טוב.
מתחילה להרגיש שלמה עם עצמי.
יותר טובה.
והקול בראש שצועק להפסיק.
אבל זהו.
זה כבר לא עוזר.
עד עכשיו אני הייתי הקול הקטן בראש.
עכשיו אני משתלטת.
עכשיו אני מנצחת.
בקרוב זה ייגמר והמשאלה שלי תתגשם.
אמן.
הלוואי.
נמאס לי כבר.
אני כל כך נוראית - שאני מרחמת על העולם שהוא צריך לשרוד אותי.
כל כך אנוכית.
כל כך מגעילה.
למה אני לא פשוט גומרת עם זה וזהו?
ניסיתי כבר. אולי הגיע הזמן לנסות שוב?
אבל לא.
בכל זאת הקול בראש משפיע ואני מחזיקה את עצמי.
קדימה.
רק עוד קצת...
אבל זה אף פעם לא מספיק.
אני תמיד אשאר דוחה כמו שאני.
אני מפלצת.
אבל אז יום אחד אני מגלה משהו.
משהו חשוב כל כך ומשמעותי.
יש עוד כמוני.
יש עוד כמוני!
אני לא היחידה.
יש עוד כאלה שמפחדים לומר משהו כי הם חושבים שזה לא מספיק.
ובסוף הם קמו.
הם יצאו מזה.
הם ניצחו.
הם הפכו את הקול הקטן בחזרה לקול הקטן.
הוא כבר לא השולט.
וזה נותן תקווה.
כי היא הצליחה.
וגם הוא.
וגם הילד הזה שם.
אז למה שאני לא?
ונופלת.
וקמה.
ונופלת .
וקמה.
ויש אומץ לדבר, לשתף.
אבל כשמגיע הרגע הכול נעלם
כי אני כבר רגילה לזה.
למה אני צריכה לפתוח את זה עכשיו?
אני מעדיפה את זה ככה.
כלוא.
אני מפחדת לספר.
מה יקרה אחר כך?
אסוררר הקול הקטן צועק ואני מקשיבה לו.
כי הוא שמר עליי כל השנים.
הוא זה שסובב את הסכין כל הזמן.
אבל הוא דאג שהוא היחיד שיעשה את זה.
מה אני אעשה בלעדיו?
לא.
כן.
לא.
כן.
חברה.
תצילי אותי.
!!!
יש לי משהו.
משהו שרציתי לומר...

#אני#