צעקה אחרונה לפני שאלך

מילים אחרונות

אני לא יודעת למה, אבל אני מרגישה כל כך תחושה של סוף. כאילו הכול, כל התקופה הזאת, היא כל כך מלאה ועצומה שברגע שהיא נגמרת הכול נגמר. אין לי שליטה, אני לא זאת שמכתיבה את הסדר והדברים שקורים. הכול בידיו.

אני מרגישה כאילו כל דבר הוא האחרון בסוגו. נסיעה אחרונה, חיבוק אחרון, שיחה אחרונה, נשימה אחרונה.

כל רגע ורגע ננצר בראשי קדוש וטהור, גם אם הוא קשה וכואב וחורט בליבי שבילים של דם צורב.

אני רוצה להאמין שכל זה יגמר לבסוף על הצד הטוב ביותר. שהכול יסתדר. שאני אפסיק להרוס ואתחיל לשקם. שאני אצא מזה אדם אחר. אדם טוב יותר.

למרות שאני כבר לא רוצה לשים סוף לחיי, אני מרגישה שהוא בכל זאת מגיע. כאילו הוא מלטף אותי מאחור, דווקא כשיש בי את הרצון להמשיך ולחיות. ומצד שני, זה נעים ומרגיע.

כל פעם שאני מתנתקת מהעולם ובורחת למקום שלי, עם העולם שלי והאהבות שלי והמילים שלי, אני מרגישה עד כמה זה נכון, וזה מפיח בי תקווה.

אני לא ארגיש יותר כאב.

בעצם, אני ארגיש – אבל אברך עליו.

אני לא אפגע בעצמי יותר – הגוף שלי הוא מתנה, והכאב שאני חווה והכמות שלו צריכה להישאר בידיים שלו. זה לא התפקיד שלי.

אני אוהבת את כולם. אין שנאה בלב שלי.

גם את מי שפגע בי, הכאיב לי, וגרם לי לבכות ולהרטיב את הכרית בלילות. אני אוהבת אותו. את כולכם.

אני רוצה שתדעו את זה.

אם יקרה לי משהו – תזכרו את זה.

אף אחד מכם לא אשם...

אני אוהבת את העולם הזה, עם כל הדברים הקשים שבו, כי ככה הוא הכי יפה. ככה הוא הכי שלם.

אני אוהבת את הרגעים היפים האלה שפשוט ישבנו ביחד ושתקנו. לא אמרנו מילה, אבל בכל זאת הבנו הכול.

אני אוהבת את הרגעים האלה שבלי שביקשתי, הבטת בעיניים שלי והבנת את הכול.

אני אוהבת את הרגעים האלה, כי הרגעים האלה הם שלי, והם ניתנו רק לי ולך, ונבחרו רק לנו בקפידה.

אני אוהבת אותם, כי הם החיים שלי, והחיים שלי ניתנו לי כל דקה ושניה בקפידה ובחסד.

השמיים מלאים כוכבים במשך כל שעות היום, אך שימו לב שהם זורחים בעוצמה רק כשהעלטה עולה. תודה לכולם שהייתם כאן בשבילי. אתם כולכם המלאכים שלי.

תזכרו שלא משנה מה – תמיד יש אור. תמיד תבוא איזו מתנה חדשה שתאיר את הדרך.