צעקה אחרונה לפני שאלך

השפל שבכולם

בס"ד
זה מצחיק איך במרדף הזה סביב להיות הכי טוב, הכי אכפתי, הכי מתחשב, הכי אוהב, אני תמיד נשאר בתפיסה שכרגע אין בי כלום. האדם הכי נמוך עלי אדמות. יותר מדי להשתפר. יותר מדי לעלות. איך תמיד כשהבחנתי בתכונה באחר שהייתה לא טובה בעיניי, הקפדתי להרחיקה מאופיי. איך כשכאב לי כשאנשים כעסו או התעצבנו עליי, לקחתי על עצמי לשלוט בכעסיי, והיום אני ההפך מעצבני. איני מביע עצבים וכעס כלל. איך כשנפגעתי ממילים חודרות הדרתי מעשים אלו ממני, וגם שידעתי שאם אומר כך וכך, אגן על עצמי והוא יהיה זה שנפגע, קיבלתי עליי את מילותיו, ולא חשבתי בכלל על לפגוע, כי "מי אני, השפל שבכולם, שאפגע במישהו?" "מי אני, האיום והנמוך, שאוציא את כעסיי על זולתי?" ותמיד אתהה מדוע לא כולם ככה. מדוע אנשים עדיין פוגעים, כועסים, צועקים מילים כואבות זה לזה לחינם, כאילו יש בכך רווח כלשהו. כאילו יתרמו בכך דבר מה להם או לסביבתם. ותמיד, תמיד אתהה, מדוע אם כן, למרות כל הדברים שאני עושה, התכונות שאני מאמץ והרצון לטוב, עדיין אשאר האדם השפל מכולם?