אנחנו חברות טובות. אולי הכי טובות שיש. אימא שלי אומרת שעד שלא ראית את הבן אדם ופגשת אותו אתה לא יכול באמת לאהוב אותו או להכיר אותו, אבל אני עניתי לה שזה לא נכון. סיפרנו הכול אחת לשנייה. דיברנו יותר משדיברתי עם כל אדם אחר.
לא ידעתי עד כמה היא צדקה.
זה התחיל ביום שבו ההורים שלי הודיעו לי שאנחנו עוברים דירה. אולי זה נשמע לכם פשוט, אבל מדובר במעבר די חד: מאמריקה לאנגליה. מאריזונה ללונדון.
הם תכננו כבר הכול, כך אמרו לי, עד לפרטים הקטנים ביותר. לאבא הייתה הצעת עבודה ממש טובה דרך החברה בה עבד ולאימא גם נמצאה עבודה כגננת ממש ממש סמוך לביתנו העתידי.
"אנחנו יודעים שזה יהיה לך קשה" הם אמרו, ואף העניקו לי פתרון. כפי שאמרתי - הם חשבו על הכול. הפתרון היה את. את התנדבת להתכתב איתי במהלך החודשים שנותרו עד למעבר. וזה באמת עזר.
הכרתי אותך, ופחות נלחצתי, מה שהיה נפלא. תוך חודשים הפכנו חברות טובות. אולי הכי טובות שיש!
ואז הגיע יום המעבר. עלינו על המטוס והתחלנו את המסע מארץ לארץ. נפרדתי מאמריקה בתחושה מוזרה, עוד לא כל כך קולטת את המציאות סביבי.
לונדון הייתה בדיוק כמו שסיפרת. היה שם קר, אפור, ויפהפה. חיכיתי כבר לרגע שבו אפגוש אותך.
והרגע הזה הגיע. נכנסתי בשערי בית הספר נרגשת, ביום הראשון ללימודים. מספר מבטים ננעצו בי אבל הנחתי שזה כך מפני שאני חדשה. לא העליתי בראשי דבר אחר.
חיפשתי את כיתה ה3 וכשמצאתיה נכנסתי בהתרגשות. ואז הגיעה המבוכה. אני לא מכירה כאן אף אחת. אני לא יודעת איך את נראית ואת לא יודעת איך אני נראית. איך אזהה אותך?
שאלתי את אחת מהילדות מי זאת קתרין, והיא הצביעה באדישות מהולה בהבעה משונה לכיוונך.
התקרבתי אלייך ונופפתי לשלום.
"היי, אני ג'ייד" אמרתי. המבטים התחלפו על פנייך במהירות. תחילה מופתעת, אחר מהססת ולבסוף אדישה. "אה, את."
מצמצתי בהפתעה. לא כך דמיינתי שזה יהיה.
ומשם זה רק הדרדר. לא אלאה אתכם בפרטים, רק אסכם במשפט אחד: התגעגעתי לאמריקה, ושנאתי כל רגע.
היינו חברות טובות, אולי הכי טובות שיש, אבל זה נותר בגדר 'היינו'. המילים שלך שהובילו מילים נוספות וקולות צחוק לועג מסביבי בכל יום, כל היום, במשך כל השנה - הן לא יצאו מראשי אף פעם. אימא שלי צדקה.
אז כן, גוון העור שלי הוא כהה, או כפי שאת מכנה אותו בגועל "שחור". ואת לבנה. את וכל שאר הילדים בכיתה. אז מה? מה זה משנה? למה צבע העור שלי קובע את היחס המגיע לי?
באמריקה כולם היו שונים. ארץ של מהגרים שקיבצה בתוכה אנשים משלל מדינות ותרבויות, בלי הבדל חברתי בינינו. אבל פה? פה אני שחקן אחד שחור, ואתם צבא שלם של לבן. החלק שלי בלוח השחמט ריק - כי אני מסרבת להיכנס לתוכו. העולם שלי לא מוגדר בשחור ולבן. העולם שלי לא מתייג, לא משפיל על רקע גזע וצבע עור ולא גורם לך להרגיש שונה.
אני שונה, את שונה, כולנו שונים. ועם כל זאת, כולנו שווים.
YOU ARE READING
צעקה אחרונה לפני שאלך
Teen Fictionמכתבים של ילדה שכבר לא מצליחה להמשיך לשתוק. #צעקה אחרונה לפני שאלך מכתבים אחרונים לפני שאחלוף מן העולם. #עוד נשמה אבודה... ###last screaming before I'm Gone