צעקה אחרונה לפני שאלך

אף אחד

אף אחד.
אף אחד לא מבין.
אף אחד גם לעולם לא.
הם פשוט לא יכולים.

אף אחד.
אף אחד לא מבין את זה.
אף אחד לא מבין איך זה לשנוא את עצמך כל כך שאתה פשוט תוהה איך העולם שורד אותך.
לא יבין איך זה לכעוס על עצמך ולנסות להעניש את עצמך.
לנסות להשליט קצת סדר במציאות.

אף אחד לא מבין מה עובר לך בלב.
מה מפריע לך ומה כואב לך.
מסכה ועוד מסכה.
זה הרגל.

אף אחד לא מחייך אליך ושמח שאתה כאן.
אף אחד לא דואג כשאתה מסתתר בבכי שם.
אף אחד לא מחבק כשכואב ודמעות מכל מקום.
מהעיניים.
אדומות.
מהידיים.

אף אחד לא יודע מתי אגמור עם זה.
אף אחד גם לא חושב שאנסה.
הם לא מאמינים לי.
הם לא מאמינים שכואב לי.
לפעמים אני תוהה אם מסכה חזקה זה דבר טוב, אך גם כשאמרתי שכואב לי ובכיתי - הם התכחשו וצחקו על טיפשותי.

הם לא מבינים.
אף אחד לא מבין.
לזרוק הכול ולצלול לחשכה.
משאלה בת שנים כמו נצח.

זה כואב.
זה קשה.
זה עצוב.
זה קטלני.
זה סופני.
לא.
תיקון טעות...
זה הסוף.
#אני