צעקה אחרונה לפני שאלך

רציתי ליפול - לא היה מי שיעצור אותי

לא לא לא לא לא!!
אני נועלת את הדלת בחרדה ומתיישבת בכבדות על רצפת השירותים הקרה.
דיי! למה? למה זה קורה? למה אני תמיד נכשלת? למה תמיד כשהכול נראה קצת יותר טוב מגיע משהו שהורס את הכול ושובר אותי עוד יותר.
אני כבר לא יודעת מה יהיה.
אני נותנת לדמעות לזלוג על לחיי בדממה.
בשקט.
תמיד בכיתי בשקט.
אסור שאף אחד ידע.
זו בושה - לבכות.
זו חולשה.
הדבר האחרון שאני רוצה שיקרה זה שיחשבו שאני חלשה.
לא.
הם רואים כמה אני חזקה.
אבל הו... כמה שאני חלשה.
בובת חרסינה שברירית שמטה ליפול עם כל רוח קלה.
אני מביטה בקירות ומחשבה מהירה חולפת בראשי.
תוך מספר שניות אני אוחזת בו מעל מפרק ידי, רק מילימטר מעל, מלטפת ומרחיקה.
שורטת מעט ונרתעת.
כן או לא?
אני אדם רע.
אנשים רעים צריכים להיענש.
אני מחזירה אותו שוב לידי, מצפה להרגיש את הכאב המרפא, אבל קול בראשי צועק.
לאאאאא
אני נרתעת שוב.
פחדנית. פשוט פחדנית.
יהיה לך יותר טוב.
את בן אדם פשוט זבל.
לא מגיע לך טוב.
תעשי את זה.
אני לוחצת את הלהב למפרק ידי השמאלית.
אנשים רעים צריכים להיענש.
רציתי ליפול - לא היה שם אף אחד כדי לעצור אותי...