Present, But Not Simple

Present, But Not Simple- פרולוג

"אני עלמה, אני בת 21 ובדיוק לפני חודשיים וחצי סיימתי את התואר הראשון שלי באוניברסיטה.
עזבתי את בית ההורים לפני שנה, ומאז- אימצתי כלב, ויחד עברנו לגור בדירה שכורה בתל-אביב, קרוב לאוניברסיטה בה למדתי.
אם להיות כנה, כל חיי ציפיתי להתחיל את לימודי התואר, התואר במדעי המחשב (או- "מדעים שהופכים את המחשב ללא כיף" כמו שליאן, החברה הכי טובה שלי, כינתה אותם בכל פעם בה העליתי את הנושא.). טוב, זו לא הייתה אני שציפתה. אלה היו בעיקר ההורים שלי, שרצו ש-'אפרנס את עצמי בכבוד'.
'אני יכולה להתפרנס גם בדרכים אחרות, שאני מתחברת אליהן יותר' ניסיתי להסביר, אבל הם- סירבו בכל תוקף. 'מדעי המחשב' היו צמד המילים ששמעתי הכי הרבה באותה התקופה, ובמקרה היו גם הצירוף השנוא עליי.
בסופו של דבר החלטתי להמרות את פיהם, לראשונה בחיי, וללכת להירשם לתואר במדעי החברה.
זה בטח יישמע מוזר (או שלא?) אבל תמיד התעניינתי במה שהולך לאנשים בראש, יכולתי לקרוא אותם כמו ספר פתוח. עם הכסף שהייתי חוסכת בגילאי 15-16, הייתי קונה מותחנים פסיכולוגיים קצרים, על מנת שאוכל לקרוא אותם ולמכור ביד שנייה-
מבלי לספר להוריי.
וככה בערך שמרתי על סכום כסף מאוזן, בעוד שהלכתי לעבוד כמלצרית במסעדה קרובה.
ככה גם חסכתי כסף לדירה משל עצמי.
אני והחברה הכי טובה שלי, ליאן, כרגע מנסות לפתח.. את חיי האהבה שלי. היא בזוגיות של 3 שנים. כיף לה.
הייתי בסוג של "התנזרות" מהחיים האלו, אחרי הפרידה מהחבר הקודם שלי...
רק מלחשוב עליו, מתעוררות בי סחרחורות וכאבי בטן משתקים.
אני עוד יכולה לחזות את הסכינים, מפלחים לי את הגב ועוברים היישר לליבי, שמרוב כאב- נשבר.
בגידה זה לא צחוק.
טוב.. אני מניחה שדיסקסתי קצת יותר מדי היום... מתנצלת מראש. תודה שהקשבת לי בכל מקרה" אמרתי ברגש והסתובבתי לצאת, מחכה לאות.
"חכי, עלמה" שמעתי אותה קוראת לי ממאחורי הגב.
"כן?" אמרתי בתמימות.
"התקבלת. אעביר לך את הפרטים באימייל. נשמח לראות אותך פה שוב, ופה לכל דבר ועניין שאת צריכה" הוסיפה בחיוך גדול ומלא ברצון טוב, שוחקת את התדמית הקשוחה שניסתה לפתח.
"תודה רבה, גברת לוי. אראה אותך ביום ראשון!" קראתי אליה בהודייה והסתובבתי לצאת פעם נוספת, אך הפעם- חיוך נבזי השתלט על פניי ונמתח כאילו עשה יוגה על פרצופי.
פסיכולוגיות.. מלמדות על פסיכולוגיה הפוכה, אבל לפעמים נופלות אליה גם הן.
למען האמת, לא ציפיתי שזה יעבוד. היא אחת המוכרות בתחום. הרגשתי קצת רע ששיטיתי בה, אבל טכנית- באמת סיפרתי את סיפור חיי. חוץ מזה, זו עבודת החלומות שלי, אעשה הכל בשביל להשיג אותה.
טוב- לא הכל, יש לי עקרונות.
בעודי חושבת, קול צלצול הטלפון שרטט בתוך כיסי הסב את תשומת ליבי. על הצג הופיע שמה של ליאן, ועורר בי התרגשות עצומה לספר לה את החדשות הגדולות.
"הלוווואו?" פיהקתי אל תוך הטלפון. התאמנתי אתמול במשך כל הלילה על הנאום המדהים שלי.
"מישהי פה עייפה" העירה ליאן.
"כן.. הכנות לריאיון." מלמלתי בעייפות, מנסה בערמומיות לגרום לה לשאול אם קיבלתי תשובה.
"נו? איך היה?" השיבה במתח, בדיוק כפי שייחלתי.
"התקבלתי" אמרתי בחוסר קשב בעודי מנסה לגרום לעיניי לטייל בחלל כדי להישמע אמינה, בזמן שליאן בטח מעקמת את אפה מאחורי מסך הטלפון.
"ו..? את לא מתרגשת?" שאלה בבלבול. אני מכירה אותה כל כך טוב שאני מסוגלת לקרוא את המחשבות שלה.
"נראה לך שלא?! אני מרגישה כאילו אני עומדת להתפוצץ!" יצאתי סוף כל סוף מהדמות, "אני עדיין לא מאמינה שאני הולכת להיות פסיכולוגית!" קפצתי מאושר.
"טוב פסיכופתית, יש לך שעה להתארגן. אנחנו יוצאות לחגוג הערב".