Take care

פרק 12

״והגענו!״ בן קרא ובלם את הרכב שלו, פקחתי את עיניי באיטיות והתרוממתי מעט, אחזתי בתיקי והתכוונתי לצאת אך בן נעל את המכונית.
״מה אתה רוצה בן?״ שאלתי ופלטתי אנחה מרוגזת, נשענתי שוב על הכיסא ועצמתי את עיניי.
״את האמת?״ הוא שאל והנהנתי, מניחה את ראשי על החלון ונשימותיי נעשות מעט כבדות.
״אני רוצה...״ שמעתי את שתי המילים ומאז לא שמעתי כלום.
~~

-נקודת המבט של בן-
״אני רוצה להכיר אותך יותר, זאת אומרת מחוץ לקטע של הלימודים.״ אמרתי בגמגום אך היא לא הגיבה.
״שטרן?״ שאלתי וניערתי אותה בעדינות, היא לא התעוררה ואפילו נחרה נחירה קטנה, זה היה מצחיק, גם כשהיא נוחרת היא מתוקה.
חוץ מהעובדה שהיא דאגה לי אתמול היא גם הצילה אותי מההורים שלי, אם הם ידעו שהשתכרתי ככה אתמול הם היו הורגים אותי, קוברים אותי בחצר ושותלים מעליי חמניות.
אני אוהב לשתות ולעשן ולבלות, הם אומרים שזה פוגע להם בשם הטוב, הרי הם אנשים
מכובדים וכולם חייבים לרקוד לפי החליל שלהם, רקדתי לפי החליל שלהם והיום אני רוקד לפי קצב הטרנסים והבחורה רוקדת בקצב שלי.

את טל אני רוצה להכיר בתור ידידה ולא מעבר, אני לא אשקר אני די רגיש, אני גבר אבל הידיעה שחברה שלך בוגדת בך, מעדיפה מישהו אחר יכולה למוטט אותך, כמות האמון שלך באנשים הולכת ופוחתת ואתה מפסיק להאמין באהבה.
אני לא סטוציונר, אני מכבד נשים בדיוק כמו שאני מכבד את אימא שלי, אבל אם בחורה רוצה אותי והיא יודעת שזה רק ללילה אחד אני לא מתנגד, אני פשוט זורם, אני אוהב סקס, אפשר להגדיר אותי כמכור.

דוממתי את המנוע ויצאתי מהמכונית לרגע, נעלתי בכדי שלא יקרה לטל משהו ורצתי ריצה קלה לביתה, דופק כמה פעמים על הדלת ומחכה למענה, נופר אמורה להיות בבית, או שהיא הלכה לערן.
במשך שתי דקות שחיכיתי אל מול הדלת הגדולה אף אחד לא פתח לי, היה קר היום והייתי עם טישירט רגילה כך שהקור חדר לגופי וסלל דרך עד לעצמותיי, חזרתי אל המכונית ופתחתי את הדלת, טל עדיין ישנה ופשוט לא יכולתי להעיר אותה, התנעתי את המכונית ונסעתי.

״אל תתחיל עם זה אבא.״ הפצרתי בו כשנכנסתי הביתה כשטל הישנה בין זרועתיי.
נכנסתי לחדרי שבסוף המסדרון והנחתי את טל על המיטה הגדולה שלי, כיסיתי אותה עד לכתפיים בשמיכה הדקה שלי ונשמתי בהקלה.
״מה קורה?״ התיישבתי ליד אבי שצפה במשחק כדורגל, מפצח גרעינים ובירה על השולחן, הוא לא הגיב.
״ממש מתאים לך כל החליפה הזו עם גרעינים ובירה.״ התלוצצתי על חשבונו ולקחתי גם אני חופן של גרעינים, אף שריר בפניו של אבי לא זז, אפילו חיוכון לא נמתח.
״ומי היפייפיה הנרדמת?״ הוא לא טרח להסב אליי את מבטו.
״סיפור ארוך.״ התחמקתי בקלילות ושפכתי בחזרה לשקית את כל הגרעינים שלא פיצחתי, אני שונא לשבת ליד אבא שלי ובמיוחד שונא לדבר איתו, זה נראה כאילו הוא נכנס למקפיא, גר שם כמה שנים ויצא כאיש הקרח, עד כמה שזה נשמע מופרך, קר לי כשאני בקרבתו.
״אני במקלחת.״ הודעתי לו וקמתי מהספה, פושט את חולצתי ומשליך אותה בכוונה על הרצפה, יודע שזה מרגיז אותו, זה מה שנקרא ״מרד נעורים״.
~~

-נקודת המבט של טל-
התחלתי להתעורר, ריח מוכר היה על הכרית ורחרחתי אותה מספר פעמים, מנסה לפענח מאיפה אני מכירה אותו, פקחתי את עיניי וגיליתי שאני לא בחדר שלי, התריס היה מוגף ורק אור עמום הצליח להסתנן.
התהפכתי על הגב וניסיתי להבין איפה אני נמצאת, מעולם לא הייתי כאן בעבר והתחלתי קצת להילחץ.
אספתי את שיערי המבולגן לקוקו סביר והסטתי מעליי את השמיכה, גיליתי שאני עדיין בבגדי בית ספר וניסיתי להיזכר איפה הייתי לפני שנרדמתי.
הנחתי את רגליי על רצפת הפרקט החומה והתקדמתי לדלת, פותחת אותה בעדינות, אור סינוור את פניי, עצמתי את עיניי ופקחתי אותן לאחר שהסתגלתי, התהלכתי בצעדים קטנים וככל שהתקדמתי במסדרון שהיה נראה כחסר סוף קולות חלושים הלכו והתעצמו.
הגעתי למה שנראה כסלון, טלוויזיה שטוחה עצומה שהקרינה משחק כדורגל הייתה תלויה על הקיר הצבוע באפור בהיר ומחוספס, שתי ספות אפורות וארוכות שהתמזגו עם צבע הקיר היו סמוכות אחת לשנייה ונראה שהבית שייך לאיש בעל טעם טוב.
״טל.״ שמעתי קול קורא בשמי ומיד הסתובבתי ובעטתי באדם שקרא לי, מי שזה לא יהיה הוא תפס ברגלי וקיפצצתי במקומי.
״מה יש לך?״ בן שאל בביעות וצחקק, נשמתי בהקלה.
״נבהלתי.״ הסברתי לו בהתנצלות, אלוהים זה כזה מביך.
״את לא יכולה לצעוק כמו כל הבנות?״ הוא שאל בהרמת גבה ועיקמתי את פרצופי.
״זה שובניסטי.״ קבעתי בעצבנות והתיישבתי על הספה הנוחה, הרגשתי כאילו אני שוקעת בתוכה ובקלות יכולתי להירדם בשנית.
״ישנת טוב.״ הוא התיישב לצדי והמהמתי בהסכמה, מושכת את ברכיי לחזי, התביישתי מעט.
״איך לעזאזל הגעתי לכאן?״ שאלתי באי הבנה והתרכזתי בטלוויזיה הענקית.
״נרדמת במכונית שלי.״ הוא צחק ומשך בכתפיו, אני בטוחה שהסמקתי מעט והידקתי את זרועותיי סביב ברכיי.
״מה השעה?״ צייצתי וניסיתי להתעלם מהמבטים הלא מוסברים שהוא נעץ בי.
״עשרים לשש.״ אמר מבלי לנתק את מבטו ממני, פערתי את עיניי וקיפצתי מהספה, רצה בחזרה לחדרו ומוציאה את האייפום מתיקי.
״נו באמת.״ רטנתי ורקעתי ברגלי כשגיליתי לארבע עשרה השיחות שלא נענו מאימא שלי, חמש מאבי, אחת מנופר ושבע עשרה ממעיין.
״מה יש?״ בן שאל כשנכנס לחדר, נדבק לגבי ללא כוונה ומביט באייפון שלי, זרם עבר בגופי כשנגע בי, גם אם הוא לא התכוון, נשימותיו החמות הורגשו על צווארי, הוא הרגיש כל כך טוב ולא רציתי להתנתק, אבל הייתי חייבת.
״אני חייבת ללכת.״ קראתי ונעלתי את נעלי האולסטאר הלבנות שלי, קשרתי את השרוכים ברישול והנחתי את התיק על גבי בזריזות.
״תני לי לקחת אותך.״ בן הציע והנדתי בראשי לשלילה.
״עשית מספיק להיום.״ אמרתי נחרצות ויצאתי מביתו, הוא גר באזור יקר, לא היה לי ספק, הבתים באזור היו נראים כמו בסרטים ולרגע תהיתי איך אני אגיע הביתה, אני לא מכירה את האזור, למה לעזאזל בן לא יוצא אחריי כמו ג׳נטלמן?
״אני לא שואל אותך, אני לוקח אותך.״ בן קרא בביטחון כשיצא בעודו נועל את הבית, חייכתי לעצמי חיוך מטופש והוא בא מאחוריי, כורך את זרועותיו סביבי כאילו אנחנו חברים, שוב הזרם המזורגג הזה השתלט על גופי.